יום שלישי, 31 בדצמבר 2013

אני לא אימא אדמה. מקסימום תפוח אדמה.

בספר שאני מאוד אוהבת יש קטע שבו המספר ואישתו קונים שמלות הריון הודיות רקומות ומתנפנפות. ככה תמיד דמיינתי את עצמי בהריון. אימא אדמה בשמלות היפיות, מבשילה בשלווה ומתמלאת בכוחות אימהיים ובתובנות של בגרות והבנה. במקום הריון היפי קסום אני תמיד נתקעת עם העייפות, הבחילות, הטייצים והטוניקות. לא הריון פוטוגני וייצוגי בשבילי. רק 15 שעות שינה ביום ואינסוף התבכיינויות וקיטורים בין לבין.
הכי גרועים הם הריחות. אני לא מסוגלת להריח את רוב הסבונים בלי להיתקף בבחילה. וידעתם שלמים יש ריח? אני משתמשת בסבון תינוקות שגם הוא גבולי אבל איכשהו עובר. על בושם בכלל אין מה לדבר. מרככי כביסה הפכו להיות אויביי המושבעים. אני נהיית ירוקה רק מלהסתכל עליהם. עם קרמים הפסקתי לגמרי, חוץ מהגנה מהשמש. הריחות הקוסמטיים האלה הורגים אותי לאט לאט.
אני בשבוע תשיעי כרגע, ומחכה שיעבור החלק הקשה, למרות שאני זוכרת שאחרי החלק הקשה פשוט מגיע חלק קשה אחר. התחלתי טיפול אצל מדקרת שבינתיים קצת מחזיר אותי לחיים ואני מנסה להקפיא את הלימודים כי הפסדתי יותר מדי בגלל בחילות.
אני שונאת להתלבש בהריון. הכרס לא מאפשרת ללבוש שום דבר שאינו אלסטי ומתרחב. מכנסי הריון הם סוג של אסון אסתטי אז בינתיים אני לובשת מכנסיים שלא מיועדים להריון ופשוט מגלגלת אותם למטה. בינתיים יצא לי כל הכיף מלהתלבש, כשמה שמכתיב את הבחירה הוא לא "מי אני רוצה להיות היום" אלא "מה עוד עולה עלי לעזאזל"
למרות כל הקיטורים אני שמחה ודי מתרגשת, בינתיים האולטרסאונד הלך נפלא והראה יצור קטן ואנרגטי. מתחשק לי לראות אותו גדל. אני גם חושבת שעומר יכול ליהנות מתפקיד האח הבוגר. אני השתוקקתי לאחים כשהייתי ילדה.


יום חמישי, 19 בדצמבר 2013

קר לי

 רק התחיל החורף וכבר נהרסו לנו שני רדיאטורים והמזגן עושה רעש משונה שמפחיד את עומר אז רוב הזמן אנחנו מעמיסים שכבות ושמיכות ומתגודדים סביב הרדיאטור של עומר שהוא היחיד שעובד. לפחות עד שאיש המזגנים יבוא. את התמונות צילמתי כשרק התחיל להתקרר. היום לא תתפסו אותי בלי גטקעס וסוודר עבה.
פוטרתי מחנות הספרים. חוץ מפגיעה קלה באגו אני מרגישה בעיקר הקלה. יש לי יותר זמן לגרפיקה ולהתכרבלות. מצד שני כשעובדים מהבית קל כל כך להעביר ימים שלמים בטריינינג ולשקוע בעצלות ובדיכאון חורף.
המכנסיים שאני לובשת בתמונות הראשונות הן של אביבה זילברמן, מעצבת שעושה בעיקר מינימליזם פשוט ומשובח ותמיד כשאני מודדת פריטים שלה אני מרגישה נונשלנטית אבל לבושה היטב. הן עם גומי במותניים ומרגישים קצת כמו טרנינג אבל יש להם גזרה של מכנסי רכיבה. בזמן האחרון אני בחיפוש אחרי מכנסיים מוצלחים עם גומי במותניים. מותר לי. אני עובדת מהבית.
יש לי נעלי בלרינה מופלאות של רפטו. מצאתי אותן בחנות הפופ אפ השווה של בנקר שהופיעה פתאום בדיזינגוף בדרך למשרד של הפסיכולוג שלי. הן עלו 490 שקלים, שזה קצת יותר מטיפול אצל הפסיכולוג שלי. עכשיו אני רק צריכה שיתייבשו קצת השלוליות והבוץ כדי שאוכל לנעול אותן.







יום שבת, 23 בנובמבר 2013

רשימה של תחילת החורף


-גרביונים גורמים לי להרגיש מחופשת. אני גם לא בטוחה אם אומרים "גרביונים" או "גרבונים" אבל "גרבונים" נשמע קצת זקן, לא? והאהבה החדשה שלי הם גרביונים מנומרים שלא העזתי ללבוש ושכבו לי במגירה כמה שנים ופתאום אני נורא נהנית מהם. אם כבר להרגיש מחופשת אז במנומר.
-האם טבעוניות יכולות ללבוש פרווה סינטטית? אני בהחלט מתכוונת לעשות את זה. אבל אני טבעונית רק שבועיים אז לכו תדעו. ללבוש פרווה סינטטית ולאכול בשר נראה לי שילוב רע. מצד שני כשנכנסתי אל השווארמה הצמחונית עם מעיל הפרווה המנומר שלי בשנה שעברה הרגשתי קצת לא במקום.
-ה-Windows החדש מעצבן. אני עדיין צריכה להתרגל אליו. אבל הלפטופ החדש שלי חמוד נורא (למרות שהוא לא ורוד ולא מנומר אבל אולי אני אקשט אותו קצת עם מדבקות).
- יש לי כרגע שתי עבודות שאני אוהבת נורא. אחת בגרפיקה מהבית אבל עם בוסית מקסימה שגם מלמדת אותי דברים ואחת בחנות ספרים קטנה ומתוקה. התגעגעתי לעבודה שמוציאה אותי מהבית ומאלצת אותי לבוא במגע עם אנשים. אני גם כותבת קצת טקסטים שיווקיים. אני משתדלת להיגמל מהנטייה ללקוניות ומינימליזם כבחירה סגנונית אבל זה קשה. לשמחתי בינתיים כתבתי על דברים שממש אהבתי.
-הסתפרתי. אני מעפנה ולא מסוגלת לגדל שיער גם כשממש מתחשק לי. אימפולסיביות היא אחד הסימפטומים של רוב ההפרעות שאני לוקה בהן.
-החברים הדמיוניים שלי. אנשים שאני מכירה מהרשת ומנהלת איתם שיחות וירטואליות שחלקן מתקיימות בעיקר בתוך הראש שלי. נחמד לפגוש אתכם במציאות מדי פעם, מעניין כמה דמיוניים תישארו עכשיו. לכם יש חברים דמיוניים ברשת?
-באפיה טבעונית שמן קוקוס, חלב קוקוס ושוקולד מריר הופכים הכל למושחת.
- כשהסבא הארגנטינאי שלי ראה אצלינו את הספר "לאכול בעלי חיים" הוא שאל אם זה ספר מתכונים. את הצימחונות שלי ושל אימא שלי הוא קיבל קשה. אני מפחדת לדעת מה הוא חושב על טבעונות.
- עשיתי סדר בשולחן העבודה שלי. הוא עדיין כאוטי אבל יותר נעים לעבוד בו. זה גרם לי לתקן כל מיני בגדים שהמתינו הרבה זמן לתיקון ועכשיו מתחשק לי לתפור מעיל צמרירי קצר. עם שתי עבודות וילד אני סקפטית אם אגיע לזה.
-אם עומר ודוד הם המדד שלי אז גברים מתנהגים אותו דבר כשהם חולים בגיל שנתיים וחצי ובגיל שלושים ואחת.

יש הרבה על טבעונות בפוסט הזה. זה בגלל שזה חדש בחיי ולכן מעסיק אותי מאוד. אני מאמינה שהמינון ירד בקרוב.


שמלת ג'ואן הולוואי וחדר מבולגן



יום ראשון, 3 בנובמבר 2013

Putting my face on


אני לא בן אדם של בוקר. יותר בן אדם ששובר שעונים מעוררים וזורק כריות על מי שמנסה להעיר אותו. מאז שיש לי ילד אני דווקא נורא נחמדה על הבוקר, בעיקר מחוסר ברירה.כשהוא מופיע לנו בחדר בחמש בבוקר כדי לדרוש שאקום ואצפה איתו בפרק של דורה  או סתם כדי לשיר לי שיר או לתת נשיקה אני נמסה ולא מסוגלת לדרוש שיחזור לישון ויעיר אותי שוב כשהשמש תתעורר. כנראה שכשאתה חמוד אתה יכול להרשות לעצמך הכל. 
טקסים של בוקר אני דווקא אוהבת. התעוררות הדרגתית שמלווה בפעולות אוטומטיות ומרגיעות. שטיפת פנים, צחצוח שיניים, גרנולה עם חלב שקדים (אני מהאנשים שלא מתפקדים בלי לאכול משהו בבוקר), הדלקת המחשב ואיפור בסיסי. פעולות קטנות שמחזירות לי את תחושת האנושיות ומנתקות אותי קצת מהגעגועים למיטה. לצערי קפה עושה לי מיגרנה בדרך כלל וסיגריות אני לא מעשנת כבר די הרבה זמן. התמכרויות זעירות וגילטי פלז'רס מהסוג הזה היו הופכות את ההתעוררות למספקת יותר. 
אני. בוקר. מיטה.
 את הסבון של ברטס ביז גיליתי כשגרתי בטורונטו. הוא מרגיש מאוד שומני ומשאיר תחושה קצת משומנת גם אחרי שטיפה, אבל אינו סותם נקבוביות. אני חושבת שהוא גם טיפל לי קצת באקנה הורמונלי בסנטר. יש לו ריח תפוזי שאני אוהבת נורא. הוא לא יתאים לכולם ואין לי ספק שהרבה יחשבו שהוא נוראי אבל בשבילי הוא עובד. הסבון של סבוקלם סטנדרטי יותר. הוא מאוד עדין ולא מיבש ויש לו ריח רענן ונעים ובניגוד לסבון של ברטס ביז הוא משאיר תחושה נקייה.  פילינג האורז של דרמלוג'יקה מוצלח. קשה לי לשים את האצבע על מה בדיוק הוא עושה אבל אחרי שאני משתמשת בו העור מרגיש חלק יותר. קיבלתי אותו מזמן בקופסה של גלוסיבוקס והוא עדיין לא נגמר, אבל אני משתמשת בו בערך פעם בשבוע. הוא מגיע כאבקה שצריך להרטיב מעט. אני חושבת שזה מאריך לו קצת את חיי המדף, ביחס לפילינגים קרמים או נוזליים. מי הפנים של גאיה משמשים אותי בבקרים בהם לא מתחשק לי להרגיש מים קפואים על הפנים. אני מעבירה צמר גפן שטבול במעט מהם ומרגישה שעשיתי משהו נחמד בשביל העור שלי.

 יש לי עור מעורב עם כתמי פגמנטציה. אני חושבת שהחרטה הגדולה ביותר שלי היא שלא התחלתי להשתמש בקרם הגנה בקביעות בגיל צעיר. בעיקר בתקופות בהן טיילתי. על דברים אחרים, כמו קעקועים או התנסויות מפוקפקות אני דווקא לא מתחרטת אבל את עניין קרם ההגנה היו צריכים להדגיש קצת יותר. שפחות ישמע כמו "אל תקחי סמים, תשימי על עצמך משהו מהוגן ותמרחי קרם הגנה" ויותר כמו "קצת סמים זה לא נורא, המחשוף הזה מחמיא אבל רבאק תשימי קרם הגנה או שבגיל 28 יופיע לך כתם פיגמנטציה ענק במצח שבחיים לא תוכלי להיפטר ממנו." אולי אז הייתי מקשיבה.
כשאני לא רוצה להתאפר כבד אני בדרך כלל משתמשת בקרם הטריפל של סבוקלם, שמכיל מקדם הגנה, לחות ומעט כיסוי, ומפדרת מעליו את המייק אפ המינרלי של גאיה. הם נורא יפים ביחד אבל המייק אפ של גאיה נעלם די מהר וצריך לחדש אותו מדי פעם.
 הבושם האחרון שרכשתי הוא המימוסה של לאוקסיטן. לצערי הפסיקו ליצר אותו, אבל ממילא נמאס לי מהר מבשמים. הוא מאוד עדין ומשתלב מעולה עם הכימיה שלי, ויש לו ריח של חנות של לאוקסיטן. התווים שלו הם עלי סיגליות, מימוסה ושקדים. אני מכורה לריח של מוצרי השקדים של לאוקסיטן ואהבתי את בושם השקדים שהיה להם פעם, ושמחתי לגלות בבושם את התו הזה. אני חושבת שהוא מרכך קצת את הצמחיות של התווים האחרים.
 אין לי אוסף ענק של סמקים. אני אוהבת את הלחיים שלי בוורוד קר ולא מסתדרת עם ברונזרים ושימרים. מאז שהתחלתי להתאפר, בימים בהם אני מדלגת על סומק שואלים אותי אם הכל בסדר ואם אני מרגישה טוב. דיים של מאק הוא ורוד שנראה לי קצת תכלכל. הוא בובתי וענוג וקשה להניח יותר מדי ממנו כי הוא לא מאוד פיגמנטי. הפלאש של טארט הוא סומק קרם שמגיע בסטיק. הוא שקפקף והצבע שלו ורוד שזיפי מושלם. אני מורחת אותו ישירות עם הסטיק ומטשטשת עם האצבעות.
 על מכתימי השפתיים בצורת עיפרון של רבלון בטח כבר קראתם שבחים כמעט בכל הבלוגים שעוסקים באיפור. הגוונים האהובים עלי הם האני, שהוא צבע טבעי משודרג, והקראש שהוא יותר פירות יער כהה אבל לא אטום לגמרי.
 יש לי גבות כהות אבל דלילות ובלי הדגשה הן כמעט בלתי נראות בצילומים. אני אוהבת להדגיש אותם עם ערכת הגבות של מאק. כשאני מאפרת את העיניים (מה שלא קורה הרבה בגלל שאני פחות אוהבת את ההסרה ואת המריחות איתן אני נשארת כשאני משפשפת עיניים) זה בדרך כלל עם ההי דפנישן של קליניק ואיילינר טוש כלשהו. עדיין לא מצאתי את הטוש המושלם ואני מסתפקת באלה של ג'ייד ולייף. מדי פעם אני מנסה איילינר של חברה נחשבת יותר אבל תמיד חוזרת לזולים. זה מוצר שבאמת לא מצאתי הבדל בין הגרסאות הזולות והיקרות שלו. אחד הדברים שאני הכי אוהבת במסקרות של קליניק היא ההסרה הקלה. הן נשטפות לי במקלחת בצורה מושלמת בלי להשאיר שום שאריות. עם צלליות אני מסתבכת. לפעמים אני משרטטת קו איילינר עם צללית שחורה ולפעמים אני מניחה צללית בהירה עם כל העפעף אבל יותר מזה לא הצלחתי לעשות.
 גרסת האיפור הכבד שלי היא פחות או יותר אותו דבר רק עם אודם אדום של רבלון, מספר 740, (זה שמופיע בפרוייקט הצילום היפה הזה. שלי גרוס כתבה עליו בפוסט שעסק באודם אדום, ואני חושבת שהוא האדום שהכי החמיא לי. הוא אדום כחלחל.) וכיסוי קצת יותר כבד. למשל הדאבל וור של אסתי לאודר או הקולורסטיי של רבלון. הפודרה היא הבלוט של מאק בגוון מדיום.
 אני מניחה אותה עם מברשת קטנטנה של לאוקסיטן ושתיהן נמצאות אצלי בתיק תמיד.
 השיער שלי הוא נושא כאוב. בבוקר אני בדרך כלל רק מרטיבה קצת את הידיים או מניחה את קרם הקונדישנר של פול מיטשל עם ידיים רטובות כדי להעיר קצת את התלתלים. אחרי החפיפה אני מערבבת את הקונדישנר עם ג'ל של פול מיטשל ונותנת לו להתייבש טבעי. החומרים שלו הם היחידים שלא מרגישים לי שומניים מדי או סיליקוניים מדי. השיער לא נראה מוחזק מדי והם לא מכבידים עליו ולא משאירים תחושה שומנית בידיים בכל פעם שנוגעים בשיער.



יום שני, 14 באוקטובר 2013

בשבחה של הסיידקיק הצינית

 כמה סיבות בגללן כיף יותר להיות החברה הצינית מאשר הגיבורה הרומנטית:

1. בדרך כלל היא יפה אבל בצורה פחות סטנדרטית. מותר לה להיות מתולתלת, מלאה או ממושקפת.
2. בניגוד לגיבורה היא יכולה להרשות לעצמה להתלבש בצורה אקסצנטרית. גזרות לא מחמיאות, הדפסים משונים, אצל הסיידקיק הכל הולך.
3. הסיידקיק לא חייבת להיות נחשקת, עדינה ונשית. מותר לה להיות וולגרית, לצחוק בקול רם, לקלל ולהעביר ביקורת על הדמויות הראשיות.
4.היא יותר משוחררת מינית מהגיבורה. המיניות שלה לא חייבת להיות שגרתית. היא יכולה לעשות סטוצים, לדבר על צעצועי מין, להימשך לבנות מינה ולחזור הביתה עם יותר מפרטנר אחד. הגיבורה לרוב שמרנית ומאופקת יותר. הסיידקיק לאו דווקא חולמת על חתונה וילדים.
5. מותר לה להיות קצת רעה, שזה תמיד כיף.
6. היא מצחיקה יותר. ולרוב גם יודעת לצחוק על עצמה.
7. מותר לה לשתות הרבה, לעשן, להיראות זוועה, להיכנס לדיכאון ולחרדות ולאפיזודות של הרס עצמי והתסריטאים לא יתעקשו לשקם אותה בסוף.

בשנים האחרונות זוכה הסיידקיק הצינית להכרה. בסדרה "הביץ' מדירה 23" המספרת ג'ון היא בלונדינית מתוקה ונורמאלית בצורה מכעיסה. קלואי, השותפה שלה לדירה היא סיידקיק קלאסית, אבל היא זו שכולם מתאהבים בה ושהגיבורה מנסה לחקות ללא הצלחה.

נטשה ליאון זכורה לטוב כסיידקיק הצינית באמריקן פאי ועכשיו עושה תפקיד דומה ב"כתום הוא השחור החדש". 
מארסי בקליפורניקישן. ניגוד מרענן לקרן הקרירה והאצילית. רק כשראיתי את "לואי" הבנתי כמה גם היא יפה
רונדה מ"חתונתה של מיוריאל". לא מפחדת מסקס.
שרה סילברמן, האישה הכי מצחיקה ביקום שיחקה את החברה הכי טובה של מרי ב"משתגעים על מרי"
ג'נין גראפולו ב"מציאות נושכת". קוטרית, סרקסטית ומהממת.
קלואי, תמיד לובשת שחור, קצר מנומר או מנצנץ, ג'ון, תמיד חיובית וג'יימס ואנדר-ביק בתפקיד חייו
אני, בשמלת הסיידקיק הצינית שלי. רק לי היא עושה את האסוציאציה הזו?





יום שישי, 27 בספטמבר 2013

מכנסיים ארוכים, געגועים לסיגריה וקצת על השיער שלי

השרב שנשבר סוף סוף ומצב רוח עגמומי גרמו לי לחזור ללבוש בעיקר מכנסיים, רצוי ארוכים ומכותנה. כבר קריר מדי בשביל שמלות מתנפנפות ואני מתחילה לחפש בגדים מכרבלים. כאלה שיתנו מקום לעגמומיות שאני מרגישה אבל שאפשר להתנחם בתוכם. חזרתי לנעליים סגורות, בעיקר כדי לא לחשוף את הלק המתקלף באצבעות הרגליים שלי. אני לא מצליחה לאגור את האנרגיות להסיר או להחליף אותו. גם זה שבידיים מתקלף אבל כפפות אני לא אלבש. 
אני לא מעשנת כבר 3 שנים. עישנתי בערך שבע שנים ואז עוד כמה שנים רק חברתית, שזה אומר שלא עישנתי חודש ואז הייתי יושבת עם מישהו לבירה ומסיימת קופסה, אבל מאז שהתחלנו לתכנן את עומר עישנתי אולי סיגריה אחת, למרות שלפעמים נורא מתחשק לי. אני תמיד מופתעת לגלות שאנשים שנראים לי נורא מאוזנים רגשית ורגועים ובריאים מעשנים. בעייני זה הולם יותר אנשים מעורערים ונוירוטים כמוני. 
אני חושבת שהשיער שלי נראה נחמד עכשיו. מזג האוויר המתקרר עושה לו טוב. יצאה לי אפילו תמונה די טובה עם שיער פזור. אסוף עדיין נראה לי אצילי יותר אבל אני מחבבת אותו גם ככה. אני משתמשת כרגע בקונדישנר של פול מיטשל שמבחינת לחות הוא נחמד אבל לא מחזיק את התלתלים כל כך אז לפעמים אני מערבבת אותו עם חומרי עיצוב שלבד הם נוקשים מדי לטעמי. בדרך כלל כשאני חושבת שהשיער שלי נראה טוב זה סימן שעוד מעט אני ארצה לגזור אותו.
כשאני לא מרוצה מאיך שאני נראית אני מתחילה לחשוב מה הייתי יכולה לשנות כדי להרגיש יפה. זה מתחיל באף, ועוד כל מיני מתיחות ושאיבות והרמות ובסוף הרשימה כל כך ארוכה ומייאשת ומביאה אותי למסקנה שאני עצלנית ופחדנית וענייה מדי בשביל ניתוחים פלסטיים ועדיף פשוט לנסות לעבוד עם מה שיש. פעם ישבתי אצל ספר די מפורסם וחיכיתי שיגיע התור שלי ובינתיים האישה שהסתפרה לפני הייתה ממש לא מרוצה מהתספורת שלה והסבירה לספר שזה אולי בסדר אבל לא ממקסם אותה. זה קצת הביך אותי אבל גם התפעלתי מהאומץ שלה. כשאני מסתפרת אני בעיקר מקווה לצאת עם שיער קל יותר לסידור ותחושה של שינוי והתחדשות. אף פעם לפני זה לא חשבתי במונחים האלה. וגם אם ממש לא אהבתי את התספורת נדיר שאני אגיד משהו. בכל מקרה זה יגדל, ואם נפלתי על ספר שהתפיסה האסטטית שלו שונה מדי משלי ספק אם הוא יוכל להגיע לתוצאה שאני באמת אוהב. בא לי דווקא להרגיש שאני ראויה למיקסום.




מכנסיים- אילנית שמיע, נעליים-בנסימון, חולצה- H&M


חולצת לבבות של אילנית שמיע






הופעת אורח של עומר



יום ראשון, 15 בספטמבר 2013

גיא מלך הבלוגריות- הפקת האופנה הראשונה שלי

אני מאוד אוהבת את התכשיטים של גיא גיל. הם מצליחים להיות פרועים ונוסטלגיים בו זמנית. ללחוץ על בלוטות הזיכרון ועדיין להיות עכשוויים לגמרי. בגדול אני לא הטיפוס של הפקות אופנה. כשאני מצטלמת אני מעדיפה את השליטה אצלי . סוג של הפרעה כנראה. ועדיין רציתי לקחת חלק בהפקה המקסימה של גיא גיל. השרשרת שבחרתי דווקא פחות אופיינית בעייני לעיצובים שלו שהם לרוב מאוד צבעוניים. יש בה אלמנטים שבטיים והיא כמעט מונוכרומטית. אהבתי את השקט היחסי שלה, שהיא מצליחה להכיל למרות המאסיביות והעומס. בדיעבד הייתי משלבת אותה אולי אחרת למרות שעם הטקסטורה והצבע של החולצה היא עובדת נפלא בעייני. 
הצלם גיא חמוי הצליח לגרום לי להרגיש בנוח ולשחק קצת מול המצלמה. עמוק בפנים אני דרמה קווין שלא יודעת גבולות.
המאפרת פז רייכרט מסטודיו עדה לזורגן אמנם לא הוציאה אותי מהקומפורט זון שלי למרות שניסתה אבל התוצאה חיננית ועדינה. גיא ניסה לשכנע אותי לנפח את השיער אבל יש לי מגבלות בכל מה שקשור לשיער שלי ואני מעדיפה אותו במידה של שליטה.
עוד פרטים על ההפקה בבלוגים של שאר הבנות ובדף הפייסבוק של גיא גיל




יצאתי שמנמנה ליד כל הבחורות הרזות והגבוהות האלה

רוני, דיאנה, קורין, מאיה, יאנה, נוגה, אני ואוליה

אני בעמידה של שחקן פוטבול בעוד השאר מצליחות להישאר חינניות

אני לא יודעת לקפוץ. זה בטח פוטושופ (סתם. אולי לא)




יום רביעי, 11 בספטמבר 2013

לב שבור הוא לב שלם

אזהרה: זה לא פוסט קל. הוא מאוד מאוד אישי ומספר על חוויה טראומטית שעברתי.

כל הסימנים המקדימים היו מבשרי רעות. אולי בגלל זה כשהרופאה הדליקה את מכונת האולטרסאונד היא סובבה אותה כך שאני ודוד ראינו רק את גבה מרושת הכבלים. ראיתי לפי הבעת הפנים שלה שהיא מאוכזבת ממה שהיא צריכה להגיד לנו, אבל היא המשיכה לגשש בגופי עם המתמר בתקווה לתפוס בכל זאת הבהוב חלוש של פעימת לב. דוד החזיק לי את היד בכח. אחר כך היא הסבירה לנו את האפשרויות. כבר הייתי מוכנה לשאלה הזו, מה אנחנו רוצים לעשות עכשיו. בהריון הקודם הסטתי את המבט בפחד בכל פעם שנתקלתי במילה "הפלה".הפעם קראתי על זה והתכוננתי מהרגע שהתחלתי לדמם והרופא במוקד החירום אמר שהדופק של העובר נראה חלש. יכול להיות שהתחלתי להתכונן לפרידה הזו עוד לפני. הכל בהריון הזה היה קצר מדי ובלתי נתפס. התעברתי בנסיון הראשון שלנו. בתוך פחות משבועיים אף זוג מכנסיים כבר לא נסגר עלי והכל לחץ וחזרתי ללבוש בגדי הריון.
בחרתי בכדורים. בתוך כמה שעות כבר התפתלתי במיטה מההתכווצויות. דווקא האבל שכל כך הפחיד אותי היה מה שנתן להכל הגיון. למרות שאני לא מחפשת הסברים. דוד נמצא שם בשבילי ותומך. מאפשר לי לקחת את מנת הפרישות לה אני זקוקה כדי להחלים. זה מתיש אותי כל כך.
הוא מביא לי למיטה עוגיות עם ריבה שמזכירות לי את ילדותי. עוגיות המדלן שלי. היה פעם ספר ילדים על ילדה שבכל פעם שאמא שלה שלחה אותה לעשות קניות היא הייתה חוזרת רק עם שקיות של עוגיות עם ריבה. מאוד אהבתי את הספר הזה והעוגיות האלה הן מזון מנחם מאוד עבורי.
אני חושבת שלא הספקתי להיקשר לעובר. לעומר נקשרתי מהרגע שראיתי את ליבו המהבהב על צג המוניטור. הוא היה הנקודה המהבהבת הכי חמודה שראיתי. היה רגע בהריון עם עומר שאחת הבדיקות חזרה עם תוצאה מדאיגה וחשבתי שאאבד אותו. זה היה הלילה הנורא בחיי. הייתי כבר בחודש מתקדם ובזמן שנפרדתי ממנו בלב הרגשתי אותו בועט ומשתולל וחשבתי שלא יכול להיות שילד כל כך חזק לא ישרוד. מסתבר שצדקתי.
היום התמודדתי עם אחד הפחדים הכי גדולים שלי ואני עדיין פה.העצב נוכח אבל לא משתק. אני מסוגלת לשחק עם עומר, לצחוק מנסיונותיהם של דוד ועומר לעודד אותי. האובדן והאבל הפחידו אותי נורא. התמודדתי איתם כבר בכמה הזדמנויות. עם החבר שמת מלוקימיה בגיל עשר, עם סבתא שלי שגופה התנפח והתפרק ממחלת הסרטן שהשתוללה בה בפראות, החבר לשעבר שתלה את עצמו.אובדן ואבל הם רגשות שאני מכירה טוב ועדיין מפחדת מהם. אני יודעת שתמיד תהיה פעם נוספת וכל פעם גרועה ומכוערת ותמיד זה נגמר מהר מדי. המהירות בה אני חוזרת לחיים, נסחפת בחזרה להנאות, לקטנוניות, ללחצים ולמשימות של היום יום מפתיעה ומנחמת. הייתה לי הפלה טבעית. העובר שלי מת. התחיל ואז חדל. זה שובר לי את הלב אבל אני יודעת שההרגשה הזו תעבור. הדים שלה ילטפו אותי במלנכוליות לפעמים. באים והולכים. ואני אוהב אותו ואמשיך לחיות.


יום רביעי, 28 באוגוסט 2013

למה אני לא אוהבת לכתוב

היו לי כל מיני הזדמנויות לכתוב בתשלום, דבר שתמיד רציתי לעשות. המסקנות שלי מההתנסויות המעטות שלי בתחום הן אלה:
- אני לא חכמה מספיק כדי לא להתייחס לטוקבקיסטים. ניסיתי להגיד לעצמי שאי אפשר לרצות את כולם ושאני לא באמת רוצה. זה לא עבד. ניסיתי לא לקרוא טוקבקים, אבל אני סקרנית מדי. 
-היו פעמים בהן הרגשתי שנואה ומושמצת בגלל טוקבק אחד או שניים מתוך המון. למרות הרוב החיובי המיעוט האכזרי פשוט שיתק אותי. 
- בביקורת הספרות הראשונה שכתבתי ל"ספרים", על 101 דלמטיים, נפלה טעות עריכה קטנה. כל הטוקבקים נטפלו אליה. זה היה ברוטאלי.
-אני מקווה להיות בוגרת מספיק מתישהו כדי לחזור ולנסות. אני אוהבת את זה וחושבת שאני לא רעה בזה. אני רוצה שהדברים האלה יפסיקו לערער אותי. אז לא מצאתי חן בעייני מישהו. בחיים האמתיים זה דווקא לא משהו שאני מתרגשת ממנו במיוחד. 
-אני מכורה לדרמות אינטרנטיות קטנות ומכניסה את עצמי המון לוויכוחים עם אנשים זרים על נושאים שנויים במחלוקת. אני גם לא מפחדת להיות בצד היותר שנוי במחלוקת של הוויכוח. כשזה מתחיל לגלוש לעלבונות אישיים אני משתדלת לפרוש ובמקרים קיצוניים גם לחסום.
-בינתיים הבלוג הזה הוא מקום די בטוח בשבילי אבל אני יודעת שתחושת הביטחון הזו היא מזויפת. זה שטח ציבורי וכל אחד יכול לקרוא ולהחליט להתעצבן ממשהו שכתבתי.
-היה לי פוסט בו כתבתי שבעייני לצחוק על מה שלובשים אנשים ציבוריים זה סוג לגיטימי של סאטירה. הוא קיבל בערך מאתיים ומשהו תגובות. כינו אותי בו בשמות איומים, כתבו שאני בן אדם שטחי ושהנשמה שלי שחורה. קצת שמחתי שכל כך הרבה אנשים קוראים אותי וקצת הרגשתי כמו האישה הכי מושמצת במדינה. זה בעיקר היה מצחיק, אבל גם די סטרסי.
-אני חושפת הרבה יותר מדי מהחיים האישיים שלי ברשת. חלק מזה הוא אקסהיביסיוניזם, חלק גראפומניה, השאר מבולגן מכדי שאוכל להסביר אותו.
-בכל פעם שאני נסערת ממשהו שמישהו כתב עלי דוד אומר לי להתנתק קצת מהאינטרנט והוא בטח צודק אבל היו לי גם המון חוויות נעימות עם מגיבים ועם כתיבה וקשה לי לוותר על זה לגמרי.
-נראה לי שהפוסט הבא יהיה סקירה של מוצרי טיפוח לשיער. משהו רגוע כזה.




יום שלישי, 27 באוגוסט 2013

דברים שהייתי רוצה ללבוש עכשיו







 שמלה רחבה ומתנופפת. (ציפורקין)


 שמלת אבירים עם תחרה ולוק מחוספס (ליטל סטריט)
 אדום וכחול תמיד עובדים לי ביחד. וצורות גיאומטריות. קצת וונדרוומן, קצת נאיבי. (שרון בועז)
 אותה חולצה בצהוב. הקיץ התחלתי ללבוש צהוב אחרי שנים שהחרמתי אותו בגלל שהזכיר לי חולצת בית ספר. (שרון בועז)





 גלביה רומנטית בצבע של בטון משופשף עם תחרה. מדדתי אותה והיא אפילו יותר יפה במציאות אבל לא מתאימה לי כרגע. בגלל שינויים שעוברים עלי עכשיו אני מעדיפה בדים קצת יותר רכים ומתמסרים. (מיכל אמה)


להתחבא בתוך סוודר ענקי עם רקמה נוסטלגית (זארה) הוא בגבול של להיות סוודר מכוער וזקן, אבל נראה לי שאני דווקא אתאהב בו. יש לי חולשה לסוודרים זקנים ומזעזעים. הוא הזכיר לי את התמונה הזו.
                           
 בטח גם שם הייתי מוצאת דברים שאני אוהבת. אני רוצה להעביר את החורף בסוודרים גדולים עם דוגמאות מחרידות.



יום רביעי, 14 באוגוסט 2013

אקססוריז וווידוים סינמטיים

יש חופש גדול מהגן. בינתיים הלכנו לים מוקדם בבוקר, לג'ימבורי בערב, שלחנו אותו לישון אצל ההורים שלנו, הרכבנו פאזלים, בנינו מגדלים והקראנו המון ספרים. המחזנו את "האריה שאהב תות", עשינו חותמות וצבעי ידיים ואפילו לא עבר שבוע. בלי עזרה של ההורים זה היה יכול להיות מתיש מדי, אבל ככה זה כיף. כשהוא ישן אצל הסבים שלו אני ודוד יכולים לעבוד קצת, לעשות מרתונים של הומלנד ושל כתום הוא השחור החדש, לראות סרטים שלמים רצוף, מה שלא עשינו כמעט בכלל מאז שעומר נולד כי זה דורש המון ריכוז, וסתם להיות ביחד לבד.
כמה וידויים סינמטיים:
*יש לי קצת רתיעה מסרטים אירופאים איכותיים. הם נתפסים אצלי בדרך כלל כמאתגרים מדי. שני במאים שאני בכל זאת נורא אוהבת הם פאזוליני האיטלקי ופרנסואה אוזון הצרפתי. הם כיפיים ואפלים במידה מפתיעה.
*אני אוהבת סרטי טראש. הבמאי האהוב עלי הוא ג'ון ווטרס, במיוחד בסרטים המוקדמים שלו. אני אוהבת גם את ראס מאייר, אד ווד וסרטי אימה דלי תקציב וישנים. בכלל, סרטים עם המון סקס ואלימות עושים לי את זה.
*אני אוהבת סרטי קומיקס, לא משנה כמה הם גרועים. אפילו את הספיידרמן האחרון.

וקצת על אקססוריז. יש לי תיק בצהוב חרדל. חיפשתי תיק גב מחומר שאינו עור שלא יהיה יקר מדי. בחנות בקינג ג'ורג' מצאתי כמה חמודים ולא יקרים. התלבטתי בין השחור והצהוב ובסוף החלטתי ששחור אולי הולך עם הכל אבל הוא גם קצת משעמם.
קיבלתי מדוד את שרשרת הלב אוריגמי של שלומית אופיר. זו שרשרת הלב הראשונה שלי ויכול להיות שזו מתנת חג האהבה הראשונה שלי. אני אוהבת אותה נורא. האוריגמי מוריד מעט את מדד הקיטש והיא עדינה ומתוקה.

תמיד אחרי שאני מסתפרת אני עושה שיפוצים של התספורת בבית. זו הפרעה שייחודית לי? מוכרת גם לכם? אני לא יודעת. בכל מקרה אני מרוצה כרגע מהשיער שלי אבל קצת מיואשת מהנסיון להאריך אותו.

אני מנסה עכשיו טיפול טבעי לפיגמנטציה. אם הוא יעבוד אדווח. בינתיים ניסיתי קרם במרשם, כדורים איירוודים, סקראבים, פילינג עדין, מסיכות וסרומים וכלום לא עבד, אבל אולי זה בגלל חוסר ההתמדה שלי. הדבר היחיד שעבד בינתיים זה פוטושופ.


הילקוט הצהוב שלי

שרשרת האוריגמי



יום חמישי, 25 ביולי 2013

שתי שמלות כותנה מודפסות ומובטלת

עוד מעט יש לי ראיון לעבודה שנשמעת לי חלומית. היא תדרוש ממני יותר זמן ולבוש יותר רשמי אבל אם אקבל אותה נראה לי שאהנה ממנה נורא. אני חושבת שקוד הלבוש שהייתי מכוונת אליו הוא תמהיל עדין של שיק בוהמייני נינוח עם קמצוץ של אלגנטיות. מאחר שאינני מיחידות הסגולה ששולפות לוקים כאלה מהשרוול בלי להזיע אני מכוונת נמוך יותר, ל"קצת פחות מטונפת, קצת יותר ארוזה" ומסתפקת בזה. בינתיים אלה השמלות שאני חושבת שיהיו שמלות הריאיונות שלי בזמן הקרוב. הבורדו של אילנית שמיע עברה קצת התאמות שלי. העדפתי אותה סגורה אז הורדתי לה את הכפתורים וחיברתי את הפרונט ואני יותר אוהבת אותה מאז. הסגולה צהובה מאמה ואני מאוהבת בה לגמרי. היא כל כך אני. גם בהדפס הגיאומטרי ובצבעים המנוגדים וגם הגיזרה השמרנית אבל לא באמת. היא מושלמת בעייני.
הצטלמתי בלי איפור, אז תאלצו לסלוח לי על הבלגן בפרצוף. השרשרת שאני עונדת היא לב האוריגמי של שלומית אופיר שקיבלתי מדוד. זה הלב הראשון שקיבלתי והוא כיפי ולא קיטשי. במקביל לחיפושי העבודה התחלתי גם לעבוד עם אמא שלי על פרוייקט שהיא מדברת עליו כבר שנים ורוצה שאאייר לה אותו. היא לקוחה קשה שכל הזמן משנה את דעתה וכבר כמעט שנפרדנו בגלל שיטות העבודה שלה, אבל אנחנו נותנות לזה עוד צ'אנס. קשה לעבוד עם משפחה. נראה לי שאם היא הייתה לקוחה רגילה הכל היה הרבה יותר קל. 
לעומר יש יום הולדת שנתיים בעוד שבוע ואני עושה נסיונות אפייה לעוגת יום הולדת לגן. היום עשיתי שוקולד ושמנת חמוצה. יצא טעים. אני חושבת שהוא יקבל מאיתנו ערכת תופים, כי הוא מאוד אוהב מוזיקה ומתופף על הכל בערך. אני מקווה שהשכנים לא יזרקו אותנו מהבית. ימי הולדת זה מרגש.  
אז מה חשבתם על השמלות? 
*עידכון: בדקתי והשמלה מאמה עשויה מויסקוזה ולא מכותנה








יום שני, 15 ביולי 2013

אוברולים קוקטיים ושמלות פרחוניות

בדרך לפסיכולוג שלי אני תמיד עוברת בין חנויות בגדים ועוצרת למדידות. אני מקדימה כרונית ומנסה למתן את התכונה הזו בכך שאגרום לעצמי להתעכב בדרך כמה שיותר. חוץ מהצילום הראשון והאחרון כולם נעשו בפלאשבאק בסנטר, החנות שבזמן האחרון הכי עונה לצרכים הרגשיים שלי, שכרגע אפשר להגדיר אותם כאינפנטיליזם מקושקש. הרבה אוברולים קצרצרים ושמלות פרחוניות, שורטים וחולצות צבעוניות. את השמלה אתה יצאתי דווקא יש לי בערך שנה ממכירה ביתית שהגעתי אליה דרך שלט ברחוב. היא שמלת הכמעט מקסי הכמעט יחידה שלי. הגובה שלי הוא 153 ס"מ ואני לא דקיקה ולכן מקסי לרוב לא עושה עמי חסד, אבל בזו יש משהו שהוא גם מאוד נשי וגם גראנג'י ואני מאוד אוהבת אותה. 
אני מצולמת בלי איפור. זה לא קורה הרבה, זה לא נראה טוב במיוחד, אבל זה משהו שעובר עלי בזמן האחרון. כנראה שזה החום. שנים השתמשתי בדאבל וור של אסתי לאודר ופתאום אני מסתפקת בקרם לחות עם מעט גוון או במייק אפ מינרלי של גאיה, שהכיסוי שלו מקסים אבל העמידות שלו בקאנטים. לפני שבוע יצאתי בערב לאנשהו ושמתי את הדאבל וור וממש היה לי קשה להסתכל על עצמי. הוא נראה לי פתאום כל כך כבד. 
אני אשמח לשמוע מה דעתכם על מה שמדדתי ובכלל. אני חושבת שאני צריכה למצוא חברה חדשה שתצבוט אותי בכל פעם שאשתמש בשילוב המלים "אוברול קוקטי". אוברול הוא מהפריטים הפחות קוקטיים שקיימים, ובכל זאת לי הם גורמים להרגיש כזו. אני חושבת שמצאתי את הבושם הבא שלי אבל אצטרך לנסות אותו עוד כמה פעמים לפני שאחליט. אסנס של נרסיסו רודריגז. גם בפלאואר של קנזו התאהבתי אבל דוד חושב שהוא מגעיל.



אייטיז לפנים

שמלה פסיכדלית

אוברול קוקטי שבסוף רכשתי

קצת חבל לי שלא לקחתי אותו. אולי אחזור בשבילו מחר. התמונה יצאה גרועה



הנעליים החדשות שלי מטופ שופ. עלו שישים שקלים בערך בסוף עונה ואני אוהבת אותן כל כך