חיות צבעוניות שכמותינו

דברים שלמדתי בזמן האחרון:

בסיבוב הראשון לקח לי זמן להניק בלי לנסות להסתיר את עצמי בכל מיני דרכים מסורבלות. הפעם זה קרה מיד, בלי יותר מדי מחשבה או דילמות של צניעות. הפעם היחידה בה העירו לי זו הייתה אישה זקנה ליד הסופר פארם ברחובות. הודיתי לה בנימוס והמשכתי הניק. אם היא הייתה צעירה יותר התגובה שלי הייתה פחות מנומסת. אני בכלל הופכת לפחות נחמדה לאנשים כשזה גורם לי לאי נוחות. כנראה שזה בא עם הגיל.

אני מנסה לדבר עם הילד בעברית נכונה יחסית. אומרת לו שגורבים גרביים וכובע חובשים ונעליים נועלים, אבל כשאני עייפה כל הפעלים שקשורים ללבוש מצטמצמים ל"לשים" ול"להוריד". כרגע הוא אוהב אסטרונומיה ויכול למנות את כוכבי הלכת באנגלית ובעברית לפי המרחק שלהם מהשמש ממרקורי ועד מקי-מקי, שהוא פלנטה גמדית.

יש ברחובות סצנת יד שנייה פעילה ושוקקת. מסיבות החלפת בגדים, מכירות חצר והחנות של הליגה למניעת מחלות ריאה שממוקמת שלוש דקות הליכה מהבית שלי. זו אני שבדרך כלל מתעצלת. פעם חשבתי שמבגדים שקונים בחנות השחפת עלולים להידבק בשחפת. ככה זה כשאתה חרדתי.

להשתמש בכפתור החסימה בפייסבוק. אני לא עושה את זה הרבה, אבל זה יעיל ויש אנשים שלחסום אותם תורם לאיכות החיים שלי ולבריאותי הנפשית. יש אנשים שהייתי רוצה לחסום אבל זה יגרום לי ליותר מדי כאב ראש להסביר להם למה עשיתי את זה. 

לקרוא הוראות כביסה ולא לדחוף הכל למייבש. כבר הרסתי לא מעט פריטים בגלל עצלנות. 

לעשות שימוש חושפני מדי ולא בריא באפליקציות כמו אינסטגרם וסיקריט. אמנם בדיליי ביחס לתקופות השיא שלהן, אבל כרגע אני בתקופה שבה חסרה לי אינטרקציה אנושית מסוג מסוים. 

יש תינוקות שאוהבים לישון. אחרי התחלה סוערת עם ילד שפשוט לא יודע לישון התינוקת חובבת הכרבולים והשינה היא הפתעה משמחת. ספציפית הלילה האחרון היה קשה כי האף שלה היה סתום, אבל דוד תלה לה בצל מעל המיטה ונראה שזה עזר אבל הסריח את החדר.

זברה מתוקה

נמר ירוק

התחדשויות

כבר הרבה זמן לא יצא לי לשבת ולכתוב. בערך חודשיים במהלכם ילדתי (בלי אפידורל, לא מבחירה. אם זה היה תלוי בי לא הייתי בוחרת לעשות כלום בלי משהו שימסך לי קצת את המציאות, בעיקר אם היא כואבת.), עברתי דירה, הזמנתי בגדים ברשת בפעם הראשונה, נפרדתי מעיר שאני אוהבת ושגרתי בה שמונה שנים לטובת העיר שבה גדלתי, למדתי להכיר את נטע, הג'ינג'ית הזעירה שבעטה לי בכליות בחודשים האחרונים, חזרתי להניק (מאוד מגביל מבחינה אופנתית) וקראתי המון.
יש לי סימני מתיחה. בהריון הקודם לא הופיעו לי כאלה בכלל. הפעם יצאתי עם שניים. הם לא מפריעים לי. בכלל שמתי לב שבתקופה שאחרי הלידה מאוד נוח לי עם הגוף שלי פתאום. אולי כי יש לי הצדקה להיות קצת רופסת.
רחובות היא מקום נחמד לגדל בו ילדים. בעייני זה בערך הדבר הכי מדכא שאפשר להגיד על מקום. יש בה שטחים ירוקים שהם יכולים להתרוצץ בהם, קניון מלא ברשתות שבחגים יש בו הפעלות לילדים, וכל מה שגורם לאנשים ציניים כמוני לרצות לקחת כדור הרגעה או לברוח למקום קצת יותר מעניין. או לפחות כזה שיש בו סניף של וניליה. חוץ מאייסברג, שגם הוא במרחק נסיעה מאיתנו, אין פה גלידריה אחת שנראית מסקרנת או מעוררת תאבון.
אין פה חנויות בגדים מעניינות. יש כמה בוטיקים קטנים שמחזיקים דוגמיות של מעצבים ישראליים אבל בחירות הקניינות שלהם שמרניות מדי לטעמי. יש המון רשתות והרבה חנויות שמחזיקות סמרטוטי פוליאסטר מקושקשים, (מדהים כמה רע אפשר להוציא מטרנדים חינניים בסך הכל כמו הגלביות והטרנד האתני.) ואת רזילי, שמחזיקה המון מעצבים שאני אוהבת אבל יקרה נורא. ולמרות שיש פה חנויות יד שנייה וינטאג' עוד לא מצאתי. בקיצור, בלית ברירה פניתי לשופינג באינטרנט.
הפריטים עדיין לא הגיעו אבל אני רוצה לציין לטובה את החנות המקוונת של NOTE שמפרטת מידה מדויקת בסנטימטרים לאורך ולרוחב של כל פריט, שזה הרבה יותר נוח מסימונים של סמול, מדיום ולארג' שלא באמת אומרים הרבה. אני מקווה שעוד חנויות מקוונות יאמצו את השיטה הזו.
אני מקטרת הרבה אבל יש גם הרבה צדדים כיפים למעבר הזה כמו חידושי קשרים שהזנחנו בגלל מרחק, הקהילה המקסימה של הגן של עומר ואפילו הקרבה למשפחה. ובהמשך כנראה שתהיה מסיבת החלפת בגדים. אני אוהבת כאלה.
כשמניקים השיקול העיקרי בקנייה של בגד הוא איך אני שולפת את הציצי שלי ממנו כך שחולצה מקבלת עדיפות על שמלה, כי היא מאפשרת הנקה דיסקרטית יחסית בלי לדרוש כיסוי נוסף, ושמלות סגורות מדי הן לא אופציה בכלל. האקססורי הדומיננטי ביותר שלי לזמן הקרוב הוא מנשא בד בסגנון סיני. לצערי הפכתי לאם מרוטה מהפרברים. חסר לי רק עוד לעשות רישיון לרכב ולהתמכר לקלונקס.

שמלה של NOTE שהזמנתי ממרמלדה

חולצה של שרון בועז. גם אותה הזמנתי. 

בגד הים החדש והמושלם שלי

התלבטתי ארוכות בין הביקיני ובין השלם ואני עדיין לא שלמה עם ההחלטה. הביקיני נהדר.

למה אני לא אוהבת לכתוב

היו לי כל מיני הזדמנויות לכתוב בתשלום, דבר שתמיד רציתי לעשות. המסקנות שלי מההתנסויות המעטות שלי בתחום הן אלה:

- אני לא חכמה מספיק כדי לא להתייחס לטוקבקיסטים. ניסיתי להגיד לעצמי שאי אפשר לרצות את כולם ושאני לא באמת רוצה. זה לא עבד. ניסיתי לא לקרוא טוקבקים, אבל אני סקרנית מדי. 

-היו פעמים בהן הרגשתי שנואה ומושמצת בגלל טוקבק אחד או שניים מתוך המון. למרות הרוב החיובי המיעוט האכזרי פשוט שיתק אותי. 

- בביקורת הספרות הראשונה שכתבתי ל"ספרים", על 101 דלמטיים, נפלה טעות עריכה קטנה. כל הטוקבקים נטפלו אליה. זה היה ברוטאלי.

-אני מקווה להיות בוגרת מספיק מתישהו כדי לחזור ולנסות. אני אוהבת את זה וחושבת שאני לא רעה בזה. אני רוצה שהדברים האלה יפסיקו לערער אותי. אז לא מצאתי חן בעייני מישהו. בחיים האמתיים זה דווקא לא משהו שאני מתרגשת ממנו במיוחד. 

-אני מכורה לדרמות אינטרנטיות קטנות ומכניסה את עצמי המון לוויכוחים עם אנשים זרים על נושאים שנויים במחלוקת. אני גם לא מפחדת להיות בצד היותר שנוי במחלוקת של הוויכוח. כשזה מתחיל לגלוש לעלבונות אישיים אני משתדלת לפרוש ובמקרים קיצוניים גם לחסום.

-בינתיים הבלוג הזה הוא מקום די בטוח בשבילי אבל אני יודעת שתחושת הביטחון הזו היא מזויפת. זה שטח ציבורי וכל אחד יכול לקרוא ולהחליט להתעצבן ממשהו שכתבתי.

-היה לי פוסט בו כתבתי שבעייני לצחוק על מה שלובשים אנשים ציבוריים זה סוג לגיטימי של סאטירה. הוא קיבל בערך מאתיים ומשהו תגובות. כינו אותי בו בשמות איומים, כתבו שאני בן אדם שטחי ושהנשמה שלי שחורה. קצת שמחתי שכל כך הרבה אנשים קוראים אותי וקצת הרגשתי כמו האישה הכי מושמצת במדינה. זה בעיקר היה מצחיק, אבל גם די סטרסי.

-אני חושפת הרבה יותר מדי מהחיים האישיים שלי ברשת. חלק מזה הוא אקסהיביסיוניזם, חלק גראפומניה, השאר מבולגן מכדי שאוכל להסביר אותו.

-בכל פעם שאני נסערת ממשהו שמישהו כתב עלי דוד אומר לי להתנתק קצת מהאינטרנט והוא בטח צודק אבל היו לי גם המון חוויות נעימות עם מגיבים ועם כתיבה וקשה לי לוותר על זה לגמרי.

-נראה לי שהפוסט הבא יהיה סקירה של מוצרי טיפוח לשיער. משהו רגוע כזה.

קצת פוטושופ והרבה נוירוזה

היה לי היום שיעור שבו למדתי לשחק עם צבעים, אז הייתי חייבת לנסות לאפר את עצמי בעזרת פוטושופ. אני לא בטוחה שזה נראה טבעי במיוחד, אבל אני רק בהתחלה ומתאמנת כל הזמן. אשמח לפידבקים. אז אם תהיתם לאן נעלמו העיגולים הכהים מסביב לעיניים שלי, זה לא קונסילר חדש.  את השמלה מצאתי במכירה של פלורה מהבלוג "בגדים על עצים". היא אחת מעיתונאיות האופנה והבלוגריות שאני אוהבת לקרוא והטעם שלה באופנה צבעוני, שמח ומעניין, כך שבמכירות שלה אני כמעט תמיד מוצאת פריטים שאני רוצה.  במכירה היא לבשה אוברול פרחוני של מנגו שגם לי יש. זו סיטואציה שאני לא יודעת מה לעשות בה. כשאתה יודע שלמישהו יש את אותו הבגד שגם לך יש אתה אמור להימנע מללבוש אותו כשאתה עלול לפגוש את אותו בן אדם? ואם זה בגד ששאלת אותו מאיפה הוא ואז רכשת לעצמך? ואם זה משהו שראית בבלוג של מישהו ורכשת בהשראתו?

יש כל מיני דברים שאני חושבת שיש לגביהם כללים שאני פשוט לא מבינה. אני בטח לגמרי מנפחת את זה לעצמי בראש, אבל נראה לי שיש פה פוטנציאל מבוכה עצום. בעיקר לנוירוטית כמוני. אני פשוט צריכה להפסיק לשאול אנשים מאיפה הבגדים שלהם.

בזו קצת השתוללתי עם הריטושים

זו בלי פוטושופ

חנות מקוונת חדשה והגרלה

אני קצת טכנופובית. קשה לי עם שופינג באינטרנט. בעיקר של בגדים. אני מאוד אוהבת לגלוש באתרים האלה ולהסתכל אבל בשביל להתאהב בבגד אני צריכה את המגע הבלתי אמצעי שאפשר להשיג רק פנים אל פנים. אני חושבת שזה מזל, כי זו נראית לי כמו התמכרות בעלת פוטנציאל מרושש אצלי. אז בינתיים אני מעדיפה להשאיר את זה ככה. 

על המכירות הביתיות של רוני כהן, שהיא המפיקה של הפלסטיק שוק והבחורה עם העבודה הכי כיפית בעולם, להסתובב בחו"ל ולקנות בגדים, כבר יצא לי לכתוב. אני תמיד יוצאת ממנה עם מציאות, הדברים שהיא מביאה תמיד מיוחדים והמחירים שלה סבירים. עכשיו היא הקימה יחד עם נועה שגב אתר שנקרא 1item, בו היא מוכרת פריטים שהיא מייבאת, והכל מתחת למאה שקלים. לאלה מכן שמעדיפות את האופציה המקוונת שווה להציץ באתר. יש בו דברים יפים, ומעט מכל דגם.

כדי שתכירו את האתר החדש רוני הציעה להגריל בין הקוראות והקוראים של הבלוג את שרשרת החוליות וצמיד הצמה המקסימים שבתמונות. כדי להירשם להגרלה כל מה שצריך לעשות הוא להשאיר תגובה לפוסט עם המייל שלכם כדי שאוכל ליצור קשר עם הזוכה ותשובה לשאלה מה עוד הייתם רוצים לקרוא פה, ולעשות לייק לעמוד הפייסבוק של הבלוג ולעמוד של 1Item.  

שרשרת חוליות מוזהבת

                                  

צמיד צמה עם אבנים

a Rafflecopter giveaway