התחדשויות

כבר הרבה זמן לא יצא לי לשבת ולכתוב. בערך חודשיים במהלכם ילדתי (בלי אפידורל, לא מבחירה. אם זה היה תלוי בי לא הייתי בוחרת לעשות כלום בלי משהו שימסך לי קצת את המציאות, בעיקר אם היא כואבת.), עברתי דירה, הזמנתי בגדים ברשת בפעם הראשונה, נפרדתי מעיר שאני אוהבת ושגרתי בה שמונה שנים לטובת העיר שבה גדלתי, למדתי להכיר את נטע, הג'ינג'ית הזעירה שבעטה לי בכליות בחודשים האחרונים, חזרתי להניק (מאוד מגביל מבחינה אופנתית) וקראתי המון.
יש לי סימני מתיחה. בהריון הקודם לא הופיעו לי כאלה בכלל. הפעם יצאתי עם שניים. הם לא מפריעים לי. בכלל שמתי לב שבתקופה שאחרי הלידה מאוד נוח לי עם הגוף שלי פתאום. אולי כי יש לי הצדקה להיות קצת רופסת.
רחובות היא מקום נחמד לגדל בו ילדים. בעייני זה בערך הדבר הכי מדכא שאפשר להגיד על מקום. יש בה שטחים ירוקים שהם יכולים להתרוצץ בהם, קניון מלא ברשתות שבחגים יש בו הפעלות לילדים, וכל מה שגורם לאנשים ציניים כמוני לרצות לקחת כדור הרגעה או לברוח למקום קצת יותר מעניין. או לפחות כזה שיש בו סניף של וניליה. חוץ מאייסברג, שגם הוא במרחק נסיעה מאיתנו, אין פה גלידריה אחת שנראית מסקרנת או מעוררת תאבון.
אין פה חנויות בגדים מעניינות. יש כמה בוטיקים קטנים שמחזיקים דוגמיות של מעצבים ישראליים אבל בחירות הקניינות שלהם שמרניות מדי לטעמי. יש המון רשתות והרבה חנויות שמחזיקות סמרטוטי פוליאסטר מקושקשים, (מדהים כמה רע אפשר להוציא מטרנדים חינניים בסך הכל כמו הגלביות והטרנד האתני.) ואת רזילי, שמחזיקה המון מעצבים שאני אוהבת אבל יקרה נורא. ולמרות שיש פה חנויות יד שנייה וינטאג' עוד לא מצאתי. בקיצור, בלית ברירה פניתי לשופינג באינטרנט.
הפריטים עדיין לא הגיעו אבל אני רוצה לציין לטובה את החנות המקוונת של NOTE שמפרטת מידה מדויקת בסנטימטרים לאורך ולרוחב של כל פריט, שזה הרבה יותר נוח מסימונים של סמול, מדיום ולארג' שלא באמת אומרים הרבה. אני מקווה שעוד חנויות מקוונות יאמצו את השיטה הזו.
אני מקטרת הרבה אבל יש גם הרבה צדדים כיפים למעבר הזה כמו חידושי קשרים שהזנחנו בגלל מרחק, הקהילה המקסימה של הגן של עומר ואפילו הקרבה למשפחה. ובהמשך כנראה שתהיה מסיבת החלפת בגדים. אני אוהבת כאלה.
כשמניקים השיקול העיקרי בקנייה של בגד הוא איך אני שולפת את הציצי שלי ממנו כך שחולצה מקבלת עדיפות על שמלה, כי היא מאפשרת הנקה דיסקרטית יחסית בלי לדרוש כיסוי נוסף, ושמלות סגורות מדי הן לא אופציה בכלל. האקססורי הדומיננטי ביותר שלי לזמן הקרוב הוא מנשא בד בסגנון סיני. לצערי הפכתי לאם מרוטה מהפרברים. חסר לי רק עוד לעשות רישיון לרכב ולהתמכר לקלונקס.

שמלה של NOTE שהזמנתי ממרמלדה

חולצה של שרון בועז. גם אותה הזמנתי. 

בגד הים החדש והמושלם שלי

התלבטתי ארוכות בין הביקיני ובין השלם ואני עדיין לא שלמה עם ההחלטה. הביקיני נהדר.

קברט

את שרשרת הלוליינית של לילה מיי חמדתי כבר הרבה זמן. ראיתי אותה בשוק האקססוריז לפני שנה בערך וחשבתי שהיא מושלמת. יש לי חולשה לכל מה שקרקסי וקברטי. חוץ מקרקסים אמיתיים, שמשעממים אותי. השבוע הגעתי לסטודיו שלה במתחם נוגה ושאלתי על השרשרת. במקרה היא עוד הייתה שם, לא בתצוגה אלא בקופסה עם פריטים מקולקציות קודמות. היא הייתה אפילו יותר יפה ממה שזכרתי. את החצאית שאני לובשת בתמונות עיצבתי לפני שנתיים. עשיתי לה את הגיזרה, בחרתי את הבדים, תפרתי, והגשתי אותה בשיעור בו למדתי אז בערך בפורמט שהיא מצולמת בו עכשיו. הקומבינזיון וינטאג', נראה לי שמאובססיה אבל אני לא בטוחה, הפנינים מ-H&M, אייליינר מודגש, סומק בולט ואודם אדום. השיער שלי כרגע גם מתאים לתמה. הוא קצר עם חלקים ארוכים מסביב לפנים וחצי פוני קצוץ. דרמטי ושבור ונוגה כמו שאני אוהבת. השרשרת הזו מזכירה לי ציור שציירתי פעם, של שני לולייני טרפז שקשורים אחד לשני בסרט. הוא פחות מוצלח ממה שזכרתי. אולי אני צריכה לנסות לצייר אותו שוב מתישהו.

איך לא לנפוש

בשבוע שעבר נסעתי לנופש עם המשפחה של דוד. מטרת החופשה היתה מין בונדינג משפחתי ואפשרות לתת לנו לישון קצת בזמן שהילד עם הסבים והדודים שלו. אנחנו קיבלנו צריף ליד הצימר, וגם הייתה בריכה, שזה נחמד. אני לא יודעת לשחות, כך שאפשרות לרבוץ בבריכה כשכמה שפחות אנשים עדים לניסיונות העלובים שלי לצוף זה מבורך. אני לא יכולה להגיד שלא נהניתי. זה לא יהיה נכון. אבל חזרתי משם אפילו יותר עייפה ונראה לי שאם נעשה שוב משהו דומה זה יהיה במתכונת שונה לחלוטין.

 זה בגד הים שלי, רק באדום. אני אוהבת אותו נורא. לא חשבתי שאני ארגיש כל כך נוח בביקיני. יש בו לדעתי מינון נכון של חשיפה והסתרה שמצד אחד לא גורמת לי להרגיש כאילו אני מסתובבת בציבור בחזיה ותחתונים, ומצד שני לא מרגישה מתחבאת כמו בגד ים שלם. הוא של אגלי דאקלינג, המותג של גל אנגל. יש לה עוד גזרות מחמיאות ומיוחדות ששווה לנסות.
מדהים אותי תמיד כמה ההגדרות של טיול משתנות בין אנשים. אצל אמא שלי טיול הוא טיפוס הרים, שייט בנהרות והליכות במסלולים בטבע. אצל אבא שלי טיול הוא בילוי בבתי מלון וסימון ווי על אתרי תיירות מפורסמים. כשטיילתי לבד הייתי פשוט רובצת כמה חודשים על שפת נחל באיזו זולה. עם דוד טיול הוא חרישה אינטנסיבית של מוזיאונים, תאטראות ובתי אוכל מקומיים, ועכשיו בגללי גם חנויות קוסמטיקה, בדים, וינטאג' ומעצבים מקומיים. עכשיו כשאנחנו מתכוונים לכלול גם ילד בטיולים שלנו, נראה שנצטרך לעשות שינויים.
אני קוראת עכשיו את המסה של דיוויד פוסטר וואלאס "משהו כיפי לכאורה שלא אחזור עליו לעולם".וואלאס נשלח כעבודה עיתונאית לסקר שייט תענוגות בקריביים. אני חושבת שלמי שקרא משהו שהוא כתב יהיה ברור מראש שהסיקור לא הולך להיות מחמיא. לוולאס יש את היכולת להצביע על הכיעור והבהמיות של החברה אבל בניגוד לסופרים אחרים שזו המומחיות שלהם הציניות שלו מכילה בתוכה גם חמלה ואפילו לפעמים אהבה שלא מרככים את הביקורת אלא עושים אותה כואבת ומוכרת אפילו יותר. הנופש אצלו הוא לא אסקפיזם אלא מעין מיקרוקוסמוס שמעצים את הבעייתיות שביחסי מעמדות, בנהנתנות חזירית ובתאגידים דורסניים. הנופש המשפחתי שלנו אמנם היה נעים יותר, אבל גם הוא היה משהו כיפי לכאורה שלא אחזור עליו לעולם.

אני  לובשת גופיה של uga ממכירה ביתית, חצאית עם הדפס ג'ונגל ונמרים ממכירה של הכל בעשרה שקלים באשת חייל, הנעליים של ויאליס והתיק של היידי.

הפרינט של החצאית

בסוף השבוע, בחזרה בתל אביב, עשינו נופש שמתאים לנו יותר. שוטטנו בעיר, אכלנו בריוש תרד באידלסון 10 לארוחת בוקר בשבת, נחנו בבית, אכלנו גלידה ולקחנו את הילד לשחק בדשא של כיכר הבימה. היה נפלא.