געגועי לכפילה כריזמטית

קארי בראדשו אמרה פעם שניו יורקרים ילכו גם לפתיחה של מעטפה אם יגישו שם שמפניה. יכול להיות שגם בתל אביב זה ככה? למכירת הסאמפלים של גרטרוד הלכתי בין השאר כי אני אוהבת את הדברים שלהם. כבר כתבתי על זה כאן. אני חייבת להודות שכשפתחתי את הבלוג הייתה לי מין פנטזיית עיתונאית אופנה ששולחים לה הזמנות ומתנות כדי שתכתוב על דברים. זו לא הייתה הסיבה אבל בהחלט חלק מהאפיל של התפקיד, למרות החסרונות. המכירה הזו הייתה הפעם הראשונה בה הוזמנתי לאירוע בלוגריות. הייתה קאווה והיו תותים שמנמנים ואדומים והמעצבת המתוקה דיברה איתנו קצת על התהליך שעוברים הפריטים תוך כדי התגבשות הקולקציה.
לפעמים הייתי רוצה שתהיה לי כפילה כריזמטית, מגניבה וקצת יותר יפה שאוכל לשלוח למקומות כאלה במקומי. אני תמיד מרגישה שכשאנשים שמכירים אותי מהבלוג פוגשים אותי במציאות הם קצת מתאכזבים. אני חושבת שאם הייתה לי כפילה כזו הייתי מקנאה בה נורא, אז אולי עדיף שלא.
השיער שלי עכשיו חום בהיר. אני מתכוונת לחזור לכהה בקרוב, אבל בינתיים רוצה להוציא מהסיסטם את הכמיהה לבהיר. אני יודעת שזה פחות מחמיא לי. אולי זה בגלל שעכשיו אני פחות יודעת איך להתאפר ומה ללבוש עם הצבעים האלה. אני חושבת שמעיל העננים שהצטלמתי איתו בסייל הוא בהחלט צעד בכיוון הנכון. הוא מקסים בעיני. אני אוהבת עננים. אהבתי מאוד גם את השמלות בהשראת חולצה גברית.

                 

יש לי אינסטגרם. עומר נראה בתמונה הזו כמו שחקן פוטבול קטן מהסבנטיז

                                 

קסם אנדרוגיני ומי חמצן

 צבעתי את השער. הוא די בהיר עכשיו עם אזורים מחומצנים לפלטינה. אני אוהבת את זה אבל עדיין לא יודעת אם זה מחמיא לי באמת או שבעיקר מרגש אותי השינוי. עוד לא יצא לי ממש להצטלם עם זה. אני אעלה עוד תמונות כשיהיו. אני אוהבת שינויים. יש לי מין פנטזיה שמתישהו אני ארגיש מרוצה לחלוטין  רק ממה שישנו ואפסיק לרדוף אחרי שברי רעיונות שקורצים לי באותו רגע. אני חושבת שזה אושר. בינתיים אני רחוקה מזה. אני אוהבת את מה שיש לי, אבל חסרה לי המטרה שיש לאנשים אחרים. כרגע אני בלונדינית ולומדת גרפיקה ועובדת על רומן ועל עוד דברים. לפני זה הייתי ברונטית ולמדתי עיצוב אופנה ועשיתי ילד, וקודם גרתי בקנדה ולמדתי טכניקות הדפס, ולפני זה למדתי אמנות , ולפני זה נדדתי ולפני זה למדתי ספרות ופילוסופיה ונשרתי אחרי שנה. תמיד נראה לי שלאנשים אחרים יש רצף חיים הרבה יותר קוהרנטי משלי. התהליכים שהם עוברים רציפים יותר ויש להם תוצאות. אני משוטטת בעולם ומחכה שמשהו יתפוס.

התפרסמה ביקורת שלי במוסף "ספרים" של עיתון הארץ. אפשר לקרוא אותה פה. כששואלים אותי מה אני עושה אני בדרך כלל מתחילה לגמגם. בזמן האחרון התחלתי לענות שאני כותבת. זה מרגיש לי טוב שסוף סוף יש לי תשובה לשאלה הזו. היא לא תגובה שמספקת את רוב האנשים, ולרוב היא מעלה די הרבה שאלות שאני עדיין לא לגמרי יודעת לענות עליהן, אבל היא יותר טובה מ"כל מיני חלטורות עד שאני אבין מה אני רוצה לעשות". אתם קוראים גם את "חיים בבגדים"? אני מקווה שכן. אני עובדת עליו קשה ומתכננת אליו כל מיני דברים.

בעונה הקודמת של פרויקט מסלול התאהבתי קלות באחד מהמתמודדים, פאביו קוסטה, שזכה במקום השני. הוא הצליח להיות דמות מרתקת למרות שנמנע ממריבות ופרובוקציות ריאליטי מן הסוג הנפוץ. לאורך התכנית הוא לבש גלביות, חבלים, זרי פרחים וחצאיות ארוכות ונראה בהם הכי גברי ואצילי. כל בגד שעיצב או לבש אתגר קונבנציות של יופי מערבי מקובל ושיחק על הגבול שבין המרופט והפשוט למלוטש והמתוחכם. מאז התכנית אני עוקבת אחריו בפייסבוק ועכשיו הוא מוציא קולקציה ראשונה. הייתי רוצה ממנה המון דברים. בעיקר את השמלה השחורה. אני אוהבת מעצבים שמצליחים להכניס דואליות לבגדים שלהם. בכל אופן, אני משוחדת. הבן אדם קסם אמתי. הייתי שמחה לשבת אתו לכוס בירה. 

אני בלונדינית. תמונה שצילמתי בעצמי

                     

פאביו קוסטה

שמלה שפאביו עיצב בפרוייקט מסלול באתגר המייקאובר ל"נשים אמיתיות"

עוד מפרוייקט מסלול

מראה אנדרוגני נהדר מהקולקציה החדשה

עוד אחד

                                           

                                           

                                              

ביקור בסטודיו של מיכל איטח

בשבוע האחרון עברתי חוויה קלסטרופובית משהו ברחובות עליה כתבתי קצת בפוסט הזה בגלל שאני בן אדם אופטימי בסך הכל החלטתי להוציא מן הסיטואציה את המיטב ולבקר בסטודיו של מעצבת שחבר משותף מספר לי עליה כבר המון זמן, מיכל איטח למותג Second Skin. אני חושבת שפגשתי אותה פעם או פעמיים לפני זה עם אותו חבר, רק שאז היה מעורב בזה אלכוהול אז אני לא זוכרת הרבה חוץ מזה שחשבתי שהיא קשוחה ומרוחקת, כך שקצת חששתי מהמפגש.

מיכל באה לאסוף אותי במכונית. רחובות זו עיר שכולה עליות וירידות. אני לא יודעת מי תכנן אותה, אבל ללכת בה קילומטר הרבה יותר מעייף מללכת את אותו מרחק בתל אביב נגיד. קצת כמו לטפס על הר. היה לנו זמן מוגבל יחסית. לי היה ילד לאסוף מסבתא שלו ולה הייתה מסיבת פרידה של חברים שעוברים לחו"ל. הסטודיו שלה צנוע. הוא גם חדר שינה וגם המקום בו היא מבצעת את כל שלבי העבודה, מיצירת התוויות ועד ליצירת הגזרות והתפירה. הוא גדוש בבדים, בקבוקי תרופות ישנים, זוגות של נעליים צבאיות, התמכרות שגם לי יש, חפצים ישנים, תמונות ואביזרי תפירה.  

כל בגד שהיא תופרת הוא יחיד במינו. היא לא עובדת בקולקציות אלא על כל אחד בנפרד. בחלקם היא משלבת בדי וינטאג', חלק היא צובעת, מדפיסה או שוטפת באקונומיקה, ובאחרים היא משלבת סיכות עתיקות. כולם נוחים ומחמיאים, ולמרות שלדעתי השפה העיצובית שלה עדיין לא מגובשת והיא מתפזרת בין הרבה סגנונות אני חושבת שהאסתטיקה שלה נוכחת בכל אחד מהפריטים והטיפול שלה בחומר ובצורה נשאר מעניין. בגלל שהיא מעצבת מספר מצומצם של דגמים ועושה את כל השלבים בעצמה רוב הפריטים הם במידות 36-40. 

לחנות של מיכל במרמלדה

שמלת מעטפת

                                           

שמלת טי שירט

מראה צבאי משהו

חולצה מושלמת

פואטי ומקסים

תלתל זהב

אמא אומרת תמיד: מחמדי, 
לילדי ראש זהב, 
ראש זהב לילדי. 

וברחוב הם קוראים לי ... ג'ינג'י. 
בכיתה הם קוראים לי ג'ינג'י 
אפילו בלילה בתוך תוך כרי 
יבער שערי! 
ג'ינג'י... 
(מתוך "ג'ינג'י" של מרים ילן שטקליס, משוררת הילדים המלנכולית והאהובה עלי.)



כשקראתי שמחוץ לאירלנד כבר לא רוצים תורמי זרע ג'ינג'יים הייתי קצת עצובה. תמיד הייתה לי חולשה לשיער אדום לוהט ולאנשים שנושאים אותו על קודקודם, אבל כנראה שאני במיעוט. הכל התחיל כשקראתי את "האסופית" בכיתה ב'. לי היה שיער בצבע שחשבתי עליו כ"שחור של מכשפות" ולא הבנתי איך אפשר לרצות להיפטר מהאדום המיוחד הזה, שכמו יצא מסיפור אגדה. צבע של נסיכות, בנות ים וגיבורות בספרים. בסוף השער שלה התכהה לערמוני יפיפה (כפי שרייצ'ל לינד הבטיחה). מגיל ארבע עשרה בערך התחלתי להתנסות בצבעי שיער ובהתחלה הם היו אדומים. הבעיה עם לצבוע לג'ינג'י בניגוד לבלונד למשל, היא שזה לא הופך אותך לכזה באמת. המראה הג'ינג'י הקלאסי מורכב מפרמטרים ודקויות שאי אפשר למצוא בבקבוק צבע. יש בו משהו שדוני, שקוף וחמקמק. על הגבול שבין מוזר ליפהפה. בסוף התחתנתי עם ג'ינג'י. דוד הוא מה שקרטמן כינה בפרק על הג'ינג'ים בסאות' פארק Day walker. ג'ינג'י לייט, בלי נמשים ועם שיער שהתכהה גם הוא עם השנים והפך לערמוני. השער של עומר אדמוני בהיר שבשמש נהיה כתמתם, אבל הוא רק בן שנה וחצי, ובטח עוד ישתנה.

אספתי בשבילכם כמה מהג'ינג'ים והג'ינג'יות האהובים עלי.

הג'ינג'ים שלי. דוד ועומר

האסופית. הג'ינג'ית של ילדותי

ויויאן ווסטווד הנפלאה. המעצבת האהובה עלי

לילי קול. טרי גיליאם ליהק אותה בתפקיד נוודית מסתורית

נאדיה  מ-They call me redhead , בלוג מומלץ לחובבי השדוניות

סוף סוף גיבורה מתולתלת לדיסני. אני רוצה את התספורת שלה

סטלה מקארטני. עוד מעצבת מוכשרת שאני אוהבת מאוד. יש לי חולשה לבריטיים.

משפחת פישר מעמוק באדמה. המשפחה הסודית שלי. ג'ינג'ים שדוניים ויפיפיים

Wish list חורפית ושמלה שאני עובדת עליה

אחת מהחנויות שאני הכי אוהבת לקנות בהן נעליים היא סטורי. אני אוהבת את כל מותגי הנעליים שהם מביאים. אפילו דוד שהוא צמחוני מצא שם נעליים יפות שלא עשויות מעור. העונה התאהבתי בקולקציה של פורנרינה.  נעלי הנצנצים הכחולות האלה נראות יותר טוב במציאות ומזכירות לי את הנעליים האדומות של דורותי. העקב מתאים אפילו לנמנעת עקבים כמוני. לצערי הן עולות בינתיים בסביבות השמונה מאות שקלים, אז אאלץ לחכות לראות אם ישאר משהו בסוף עונה. הנעליים עם הדפס הסבנטיז הקלידוסקופי-סבתאי כבשו את ליבי גם. אני לא יודעת אם אני מסוגלת להתמודד עם העקב שלהן, אבל אם כבר לעקם את הקרסול אז בשביל משהו כזה.

אני רוצה מעיל מדהים. כזה שמשהו בו יהיה מרגש. הטקסטורה, הגזרה, הדוגמה, זה יכול להיות אפילו פרט קטן שיהפוך אותו מסתם מעיל ליצירת אמנות. יש לי שני מעילים כרגע. אחד מצמר אדום של קסטרו שקניתי בויצ"ו ואחד מזארה מנומר מפרווה סינתטית עם קפוצ'ון. לפעמים אני חושבת שאולי אני כבר מבוגרת מדי בשביל הדברים האלה והגיע הזמן לרכוש מעיל קלאסי. צמר שחור או טרנץ' סולידי. משהו של אנשים מבוגרים ורציניים. פעם אני ודוד בחרנו מצעים ובזמן שהתלבטנו בין ירוק רעל וסגול הבחנתי בזוג נאה ואלגנטי שהיה לבוש בגווני קרם ושחור בוחנים בנחת מצעים בצבע בז'. רצתי לדוד והצעתי לו שנקנה גם אנחנו בז', והוא אמר שאפשר אם אני רוצה. כשניסיתי לבחור נמשכו עיני בחזרה אל המצעים הצבעוניים והמודפסים. בסוף לא לקחנו בז'. אחרי כל המחשבות ההגיוניות על מעיל קלאסי וסולידי הריגוש האמיתי שלי הוא תמיד מהפריטים האחרים.

Tunnel vision

Tunnel vision

Tunnel vision

Tunnel vision

Tunnel vision

Free people

Free people

זו השמלה שאני עובדת עליה עכשיו. חסרים לי עוד קצת גימורים. נראה לי שיצא נחמד. כשיהיו לי מספיק דברים אני רוצה לעשות מכירה ביתית. מעניין אם יבואו קוראים וכך אזכה להכיר כמה מכם. אני אוהבת לקבל תגובות מקוראים ומצפה לשמוע מה אתם חושבים. אתם אנשים של בז' או של צבעים והדפסים? אם אני אעשה מכירה תבואו?

לפני

באמצע

פוסט ניינטיז

אני קצת סנטימנטלית לפעמים. מודה. ואם יש משהו שמעורר בי את התכונה הזו במיוחד אני חושבת שזו אופנה. בעיקר כזו שתקשרת אצלי למחאה, חופש, מוזיקה שאני אוהבת ונאיביות  של נעורים. לכן, כשהתחילו להציץ אלי זוגות של מגפי ד"ר מרטין מחלונות הראווה נפלתי שוב בקסמן הגס ולא יכולתי לסרב. את הסיבוב הקודם עשיתי על מרטינס יד שנייה שקניתי בפיל הלבן, חנות יד שניה ברחובות, ועלו פחות ממאה שקלים לדעתי. אני לא זוכרת מה עלה בגורלן. את הסיבוב הנוכחי אני עושה בזוג שנרכש בהנחת מועדון בשופרא. כמה בורגני מצידי.
ברור לי שיש פה נסיון פאטתי משהו לשחזר אלמנטים מסויימים בנעורי ושאני עושה גלוריפיקציה לאסתטיקה שכבר נטשתי. בימים הראשונים שילבתי אותן עם שמלות וינטאג' פירחוניות בלוק שהזכיר לי את ללניה מהסרט "מציאות נושכת". קלישאת ניינטיז שכמותי. הן עושות לי חשק לנער את האבק מהאלבומים של פרל ג'אם, נירוונה ואליס אין צ'יינס, לחזור להיות צמחונית, ללכת לחלק פליירים של שלום עכשיו, להבריז משיעורים כדי להתמזמז כשההורים בעבודה, (עדיין רלוונטי, רק הפוך. להבריז מעבודה כדי להתמזמז כשהילד בגן) לקרוא שוב את נו לוגו ואת דור ה-X של דאגלס קופלנד ולשבת בסלון מזל. טוב. די. אני צריכה לנתק אותן עכשיו מהתמונות האלה ולנסות לחשוב עליהן מחדש, בצורה רעננה יותר, בשילובים צפויים פחות. היום אני כבר לובשת אותן עם סקיני ג'ינס. התבגרתי. וזה לא שגיל ההתבגרות באמת היה מוצלח כל כך.
קראתי ציטוטים של כל מיני אושיות אופנה שלבשו אותן בעבר, ועכשיו אומרים שאין סיכוי שיצאו איתן מהבית. הם נהנים מהערך הנוסטלגי שלהן אבל מסרבים לגרור אותו איתם. אולי זה באמת עצוב, אבל אני לא מרגישה שאני מנסה לשחזר את הנעורים שלי. בניינטיז בכלל הייתי נוסטלגית לסיקסטיז.  היה לי אז אומץ לייצר שילובים של ג'ינס וקומבינזיונים, מחוכים שחורים מעל חולצות היפיות מתנפנפות, ושכבות של קטיפה, תחרה ודנים. חלק מהשילובים היו מזעזעים, או לפחות ממש לא מחמיאים, אבל אני חושבת שהייתי מתלבשת יצירתית גם אם ביזארית משהו, ואמיצה בהרבה מהיום. אני יודעת להעריך את הניינטיז רק ממרחק של זמן, אז הרגשתי שאני מנסה לרפרר לתקופות אחרות, אבל אני חושבת שזה בעצם היה די גראנג'.

מציאות נושכת. סרט הניינטיז האולטימטיבי

נסיון לשחזר את הלוק. כבר לא עובד. חצאית מפה, טופ קטיפה של מיו מיו ממכירה ביתית, שרשרת של גו נייטיב, שכבר לא קיימים לדעתי, דוק מרטינס.

עונת הגלריות ונסיכות אמיתיות

הייתה למורה לשעבר שלי פתיחה של תערוכה הערב, אז עשיתי סיבוב גלריות עם דוד ועומר. עומר הגיב בקולניות לעבודות ומשך המון תשומת לב. הצטלמתי דווקא בגלריה ג'ולי מ. שלא הייתה בה פתיחה הלילה. היה לי יותר נוח בלי אנשים מסביב. ברקע יש ציור של אנשים שמסתכלים בתערוכה. כשהצטלמתי עומר ואני עשינו פרצופים אחד לשני. אני לובשת חולצה אדומה מנוקדת מחנות יד שניה שיש לי כבר כמה שנים, ומכנסיים שקניתי היום בבנות בהנחה די רצינית. בדרך כלל המחירים שלה גבוהים מדי בשבילי. הם בגיזרה מאוד גבוהה שאני אוהבת אבל בגלל הגזרה המיוחדת של החולצה העדפתי להשאיר אותה בחוץ.

מכנסיים: בנות, חולצה: וינטאג', נעליים: בלוך, תיק: היידי

בפרוייקט מסלול אחת השופטות האורחות, אליס טמפרלי, לבשה את השמלה המושלמת הזו. היא שייכת לבית האופנה שלה. מסתבר שהאחיות מידלטון מאוד אוהבות את העיצובים שלה. כשהייתי קטנה והייתה לי אובססיית נסיכות, ניסיתי לשים אפונה מתחת למזרן כדי לבדוק אם אני נסיכה אמיתית. כשלא הרגשתי אותה בכיתי.  אני יודעת שיש מין קונצנזוס בקשר לקייט מידלטון וטעמה האופנתי. אני לא יודעת. משהו בה מרגיש לי לא נסיכותי מספיק. מצד שני, דיאנה היתה נסיכותית ועדינה, וזה לא נגמר טוב. כנראה שצריך מידה של חספוס כדי לשרוד את המשפחה הזו.

אליס טמפרלי, לעומתה, לגמרי נראית כמו נסיכה אמיתית. נראה לי שהיא הייתה מרגישה את האפון מתחת למזרן. 

שמלה אחת וכמה מכירות שוות

השמלה הזו, של אלף אלף, היא רכישה חדשה יחסית מיריד Ready To Wear. הבד שלה קצת נוזלי וחלקלק ויש לה וויב של הלבשה תחתונה, גם בגלל התחרה במחשוף. לבשתי אותה לארוחת ערב משפחתית במסעדה איטלקית ליד הבית. 

בעלי צילם

 אני אוהבת את אלף אלף. יש באסתטיקה שלהם משהו ענוג.  תמיד רציתי להיות ענוגה, אבל נראה לי שזו פריבילגיה ששמורה לרוב לבעלות שיער חלק ותווי פנים עדינים יותר משלי.

 אני נועלת את הנעליים מהפוסט הזה. הן התגלו כנוחות מאוד, באופן מפתיע. התיק ממכירה ביתית של רוני כהן, ממארגני שוק האקססוריז, שמארגנת מכירה גם בסוף השבוע הזה. לצערי היא עברה לגבעתיים ואני עצלנית. המכירות הקודמות היו די קרובות אלי, אבל אם אתם באזור שווה  לקפוץ. מכירה מסקרנת נוספת, שאליה אני כנראה אלך, אמורה להיות במועדון הקומפורט 13 בפלורנטין. אני לא מכירה הרבה מהמעצבים שם, רק את הדברים של About:Blank, שאני אוהבת.

ואם כבר אתם בפלורנטין, כדאי לקפוץ לסטודיו של סיסטר M ברחוב סלמה. יש הנחות סוף עונה והדברים שלהן ממש יפים.

ארונות של אחרים

בשנים האחרונות החל טרנד של מכירות ביתיות. אדם זר שפותח בפניך חלק מהארון שלו מספק חוויה אחרת מקנייה בחנות, אפילו יד שנייה. בדרך כלל עושות את המכירות האלה כל מיני דמויות מוכרות מעולם האופנה, צלמות, עיתונאיות, קנייניות ויחצ"ניות כך שהאבולוציה האופנתית שלהן היא משהו שבחלק מהמקרים היה חשוף לך גם קודם. אפשר לראות בפריטים על הקולבים עקביות והתפתחות בבחירות שלה, והיגיון בוויתורים שהיא עושה. בפעולת הליקוט מתוך המבחר הזה יש משהו פולשני ומציצני: מה היא זורקת, מה היא קיבלה ולא לבשה, מה כבר לא מתאים לה ולתדמית הציבורית שהיא מנסה ליצור. מעניין גם לראות איזה ספרים ומגזינים מארגנת המכירה בוחרת להציג, ואיך היא מסדרת את הסלון ואת סביבת המדידה.
אבל יש בסיטואציה הזו משהו נוסף. אני חושבת שחלק מהמשיכה שיש למכירות האלה נובע מהסמכות של הנשים שעושות אותן. שברגע שאת קונה משהו שעבר את הסלקציה של מי שנחשבת כמבינה, את מרגישה כאילו את חולקת אתה את טעמה האנין, שנדבק לפריט בגלל שהוא נבחר כבר פעם על ידי מישהי שיודעת מה היא עושה. קצת כמו לצאת עם מישהו שיצא פעם עם כוכבת קולנוע.
וכמה טיפים מעשיים למתחילים:
- תעקבו אחרי פרסומים בעיתונות. בדרך כלל המכירות המעניינות יופיעו במדורי "המכירות השוות של השבוע". הארועים האלה גם מתפרסמים בפייסבוק.
- תלבשו משהו שנוח למדוד מעליו או מתחתיו. בדרך כלל יש מראה אחת ומקלחת, שאינם באותו חלל, ודי הרבה תור על שניהם. זה יחסוך המתנה והתרוצצויות.
- זה המקום להתנסות. המחירים זולים, בדרך כלל עורכת המכירה היא מישהי שאתם מעריכים את טעמה, ודברים שלא הייתם חושבים למדוד במקום אחר יכולים להפתיע לטובה.
- תתייעצו, גם אם נדמה שכולם מכירים את כולם חוץ מכם. במכירות האלה בדרך כלל יש הרבה שישמחו לחלוק דעות ולהציע רעיונות.
- לפעמים המכירות מפורסמות על עצים ולוחות מודעות. שווה להציץ גם בכאלה, ובכלל לשוטט ולקרוא מודעות.
אז אלה התובנות שלי בנושא. אני מאוד אוהבת מכירות ביתיות. הן דורשות קצת מאמץ והרבה סבלנות אבל אף פעם אי אפשר לדעת עם מה תצאו מהן.

 אלה כמה מההילייטס. יש עוד הרבה, מעוד הרבה מכירות אחרות.

חולצה ממכירה של הצלמת תמר קרוון

גם זו היתה של תמר קרוון

סוודר של רוני קנטור ממכירה שהייתה היום

גם העליונית הזאת משם

שמלה שקניתי מזמן, במכירה מארונה של אליז ג'וליארד מבוטיק אליז

תיק של טופשופ מהמכירה של תמר קרוון