געגועי לכפילה כריזמטית

קארי בראדשו אמרה פעם שניו יורקרים ילכו גם לפתיחה של מעטפה אם יגישו שם שמפניה. יכול להיות שגם בתל אביב זה ככה? למכירת הסאמפלים של גרטרוד הלכתי בין השאר כי אני אוהבת את הדברים שלהם. כבר כתבתי על זה כאן. אני חייבת להודות שכשפתחתי את הבלוג הייתה לי מין פנטזיית עיתונאית אופנה ששולחים לה הזמנות ומתנות כדי שתכתוב על דברים. זו לא הייתה הסיבה אבל בהחלט חלק מהאפיל של התפקיד, למרות החסרונות. המכירה הזו הייתה הפעם הראשונה בה הוזמנתי לאירוע בלוגריות. הייתה קאווה והיו תותים שמנמנים ואדומים והמעצבת המתוקה דיברה איתנו קצת על התהליך שעוברים הפריטים תוך כדי התגבשות הקולקציה.
לפעמים הייתי רוצה שתהיה לי כפילה כריזמטית, מגניבה וקצת יותר יפה שאוכל לשלוח למקומות כאלה במקומי. אני תמיד מרגישה שכשאנשים שמכירים אותי מהבלוג פוגשים אותי במציאות הם קצת מתאכזבים. אני חושבת שאם הייתה לי כפילה כזו הייתי מקנאה בה נורא, אז אולי עדיף שלא.
השיער שלי עכשיו חום בהיר. אני מתכוונת לחזור לכהה בקרוב, אבל בינתיים רוצה להוציא מהסיסטם את הכמיהה לבהיר. אני יודעת שזה פחות מחמיא לי. אולי זה בגלל שעכשיו אני פחות יודעת איך להתאפר ומה ללבוש עם הצבעים האלה. אני חושבת שמעיל העננים שהצטלמתי איתו בסייל הוא בהחלט צעד בכיוון הנכון. הוא מקסים בעיני. אני אוהבת עננים. אהבתי מאוד גם את השמלות בהשראת חולצה גברית.

                 

יש לי אינסטגרם. עומר נראה בתמונה הזו כמו שחקן פוטבול קטן מהסבנטיז

                                 

הבלוג החדש שלי ושלושה פוטנציאלים של חצאית

יש לי בלוג חדש בבלוגיה של הארץ, למי שרוצה לקרוא גם שם על הניסיונות המוזרים שלי בגיבוש זהות ושפה אפנתית. קוראים לו חיים בבגדים. אני אשמח אם תיכנסו ותכתבו מה חשבתם. אני עדיין מנסה להסביר לעצמי את ההבדלים בין הבלוגים, ונראה לי שבינתיים זה מרגיש יותר כמו בית. כנראה עניין של הרגל. כאילו שפה אני כבר לא צריכה להצדיק את עצמי על הבמה שקיבלתי ושם עדיין יש לי מה להוכיח.

עשיתי ניסוי. השמלה הזו עלתה לי עשרה שקלים בחיסול של החנות מרלין אהובתי. קניתי אותה בכוונה להשתמש בה כחומר גלם. לדעתי היא לא כל כך לבישה ככה. בינתיים חשבתי על שלוש חצאיות שאני יכולה לתפור ממנה, אני רק צריכה לבחור אחת מהן. תכתבו לי מה חשבתם. הן כולן קצת דרמטיות ומוגזמות, אבל זו אופיה של קטיפה אדומה. 

השמלה בשלמותה

ראפלס בלי הרקמה 

פפלום

החיים בזמן מלחמה

יכול להיות שאני אסקפיסטית. במצבי לחץ וחרדה הנטייה שלי היא להתנתק. להסיח את דעתי. לעשות דברים שאני נהנית מהם. אני מעריכה אנשים שנהיים מעורבים. שעושים משהו כדי לשנות את המציאות. לי אין את האנרגיות האלה, את הדחף הפנימי, השכנוע שאני יודעת מה טוב למישהו ומה יעבוד. אני די ניהליסטית בקטעים האלה. חושבת שהמציאות היא סובייקטיבית ושאין אמיתות גמורות. קנאות מכל סוג מדכאת אותי. פעם הייתי פציפיסטית, צמחונית, בן אדם אידאליסטי. היום אני לא יודעת כלום. 

רציתי לכתוב פוסט על כל הדברים שעושים לי נעים עכשיו. הסדרות, הסרטים, האוכל. הלכתי לסטימצקי לחפש ספר על גמילה מחיתולים ויצאתי עם ערימה של ארבע במאה של ספרים קלילים ואסקפיסטים. מתח, פנטסיה, שום דבר עמוק במיוחד, כדי לא להכביד על המוח הטרוד מדי גם ככה. בפינה המוגנת יחסית בבית יש לנו מיכל של בועות סבון. כשיש אזעקה אנחנו יושבים ומפריחים בועות ועומר מאושר. 

באזעקה הראשונה לא הייתי בבית. הייתי במפגש האחרון של סדנת הכתיבה. כך יצא שנתקעתי במקלט עם סופרת שאני אוהבת, עורך שאני מעריכה ושתי חברות מהסדנה וכל מה שיכולתי לחשוב עליו היה איך השארתי את דוד להתמודד לבד עם ילד חולה ואזעקה. הם דווקא היו בסדר. ישבו אצל השכנים והיו רגועים יחסית. אני הייתי מודאגת ואכולת אשמה. 

הסידרה שלנו עכשיו זו לואי, הסידרה של הקומיקאי לואי סי קיי. אני אוהבת סדרות של קומיקאים. שרה סילברמן היא סוג של השראה בשבילי, אבל עם לואי אני מזדהה ממש. ההומניזם המיואש שלו, ההתעקשות לנסות להיות בן אדם טוב למרות שאתה לא מאמין בכלום ולהיות קורע מצחוק ומדכא בו זמנית. מדובר בסוג של גאון. 

האספרסו הפך לסמל לאסקפיזם תל אביבי. אני לא שותה קפה, לכן אף טיל עוד לא תפס אותי באמצע. אם הייתי צריכה לבחור מנה אחת שהיא התענוג התל אביבי האסקפיסטי והמושלם הייתי בוחרת במלבי של מזה באחד העם. בגדול אני יותר אישה של שוקולד אבל המלבי הזה כל כך מושלם שהוא משאיר את כל קינוחי השוקולד רחוק מאחוריו. הוא על בסיס חלב קוקוס ולכן מתאים גם לטבעונים ואלרגים ויש לו רוטב פירות יער מופלא וחמצמץ ושבבי קוקוס מהסוג העבה והעסיסי ולא היבש והמבאס.

אני מאחלת ימים שקטים יותר לכולנו. 

                                     

הימים בהם אסור לי לעשות כלום

אחרי שבוע שבמהלכו אני, עומר ודוד חווינו שורה של וירוסים שבאו בזה אחר זה סוף סוף כולנו בריאים ועומר הלך לגן, אז ניגשתי מלאת מוטיבציה והתלהבות ליום של סידורים והשלמת פרויקטים. את הבוקר העברתי בתורים של ביטוח לאומי, שם אני צריכה לפתוח תיק כדי להיות זכאית לקורס שאני רוצה לעשות, מאחר ואני לא עובדת כבר הרבה זמן. הפקידה המנומנמת שלחה אותי לעמוד בתור להבטחת הכנסה, שם פקידה אדישה אחרת אמרה לי שאני בכלל צריכה תור אחר, של אבטלה בשביל זכאות לקורסים. בדלפק השלישי הסבירה לי הפקידה שאני רק צריכה לשלוח להם משהו בפקס, כך שלא הייתי צריכה להגיע בכלל. בדרך חזרה פניתי ברחוב הלא נכון כי עדכנתי סטטוסים בפייסבוק ולא ראיתי לאן אני הולכת. פיציתי את עצמי במאפין קפה, אגוזים ושוקולד וחזרתי הביתה.
בבית הפעלתי מכונת כביסה והמשכתי לעבוד על חצאית שהתחלתי אתמול. כשחשבתי שהיא כמעט גמורה שמתי לב לקפל שנתפס באוברלוק וכמובן נחתך. הנחתי את החצאית הפצועה בצד והתפניתי לתליית הכביסה. שני סריגים שהיו בכביסה הפכו לגושי לבד כבדים ומכווצים. זרקתי אותם ואכלתי עם דוד ארוחת צהריים מעולה שהוא בישל, פירה עדשים אדומות ותבשיל אורז מלא עם תרד. אני חושבת שלפי השתלשלות העניינים אם הייתי מנסה לבשל הייתי שורפת את המטבח. או לפחות חוטפת כוויה ומפחמת סיר. אחרי האוכל ניסיתי לשבת ולכתוב, ואז ראיתי שאני מאחרת לפסיכולוג שלי. החלפתי בגדים ויצאתי מהבית.
המשך היום היה רגוע יחסית. אחרי הטיפול פגשתי את עומר ודוד. דוד סיפר שעומר לא הצליח לישון וגם לא נתן לשאר הילדים בגן לישון, והגננת שלו רוצה לעשות איתנו שיחה. הלכנו לאכול דים סאם במקום חדש שקראתי עליו, והיה דווקא מאוד מוצלח. קוראים לו טי פארטי והוא נמצא ליד איכילוב וקיים רק עשרה ימים. בעל הבית פינק אותנו בעוד שתי כופתאות ובעוד מנת ירקות מוחמצים. משם הלכתי לסדנת הכתיבה שאני משתתפת בה. היה שיעור טוב ואפילו היה לי טרמפ הביתה, אבל במהלך השיעור ירד גשם על הכביסה. עכשיו אני בבית, מתרחקת מחפצים חדים וממקורות חום וחשמל. כנראה שפשוט יש ימים כאלה.

בוקר בביטוח לאומי

בלוז ותחרה

אתמול התחלתי להשתתף בסדנת כתיבה שמנחה הסופרת והתסריטאית לימור נחמיאס. את הספרים שלה קראתי כבר לפני שנים, וממש אהבתי . היא כותבת מין מתח אימה פרוע וקינקי , ויש לה כישרון לבנות ציפיות שדברים ילכו לכיוון מסויים ואז לשבור אותן בצורה שמשאירה אותך משועשע ומזועזע בו זמנית. אני אוהבת כשספר בוחן את גבולות הז'אנר שהוא פועל בו.

אחרי הסדנה קבעתי עם דוד ללכת להופעה של רוברט בלפור בבארבי. הפעם האחרונה שהייתי בבארבי היתה בחודש חמישי, בהופעה של גוגול בורדלו. אז הרגשתי שאני היחידה, אבל להפתעתי ראיתי גם הפעם נשים בהריון ואפילו מישהי עם תינוק קטן במנשא בהופעה.

ניסיתי ללבוש משהו שאני ארגיש איתו בנוח גם בהופעת בלוז בבארבי וגם בסדנת כתיבה בסלון עם אנשים שאני לא מכירה. החולצה קצת יותר דרמאטית ממה שהייתי חושבת ללבוש לסדנה בלבד, היא של סיסטר M, ויש לי אותה כבר די הרבה זמן. אני אוהבת את השילוב בין התחרה להדפס הפרחים. השורטים מסוף עונה בתמנון. הנעליים של ויאליס. התיק מאלדו. קרע קטן בתחרה מוסיף לטעמי אפקט מעט סליזי ומלוכלך לכל העסק. למען ההגינות, הקרע לא נוצר מעצמו, אלא מתינוק חקרן שחושב שהחורים בחולצה שלי הם משחק מרתק.

את הדרך לסדנה עשינו ברגל. דוד ועומר ליוו אותי, ובדרך עצרנו גם לצילומים וגם במשחקיה בשביל עומר ובבייקרי בשביל לחלוק מאפין תפוז. היה טעים. אני מוצאת שללכת ברגל למקומות רחוקים עובד כמפיג מתח מצויין.