אז כנראה שמצאנו גן. ניסיתי להדחיק את זה במשך חצי השנה האחרונה. בזמן שכולן במשחקיות ובגינות דיברו על התוכניות שלהן לילדים לשנה הבאה, וכמה קשה למצוא גן טוב, ושכל המקומות כבר מלאים, שקעתי לי באדישות מנומנמת והצהרתי שאין לי תוכניות עדיין ושעוד לא התחלתי לחשוב על זה, ושבכלל אולי אני רוצה להישאר בבית עוד שנה. אבל בזמן האחרון אני מרגישה שעומר רעב לגירויים והפעלות וחברה אינטנסיביים יותר ממה שאני יכולה לתת לו, ושגם לי מתחיל להיות קשה בבית. כל הסיפור היה די מהיר. התעניינו אצל הורים אחרים, שמענו המלצות, נפגשנו עם גננת שמצאה חן בעיני שלושתנו, וחסר רק לסגור.
השלב הבא יהיה למצוא עבודה. העבודה הקודמת שלי הייתה בחנות ספרים ששייכת לרשת גדולה ואני חושבת שהיא היתה העבודה הכמעט אמיתית הראשונה שלי. עד אליה היו כל מני עבודות קטנות ומשונות. הוצאתי כלבים, שמרתי על ילדים ובירמנתי באירועים. הסופר דאגלס קופלנד קרא לעבודות כאלה מק'ג'ובס. יש בהן תחלופה מהירה, אין אפשרויות קידום אמיתיות, והכל מאוד זמני. אני מרגישה שהגיע הזמן שאני אתחיל לחפש עבודות של מבוגרים. כאלה שמשתמשות בידע ובכישורים שלי ושקשורות למה שאני רוצה לעשות, גם עם עדיין לא לחלוטין ברור לי מה זה.
הייתי שמחה אם בראיון העבודה ישאלו אותי מה קראתי לאחרונה, אילו מעצבים ואמנים אני אוהבת. הייתי רוצה לעבוד בשביל מישהו שמעריך ומטפח עובדים, מול לקוחות שרואים אותי כשווה ולא מצפים לשירות מתרפס ומתחנחן. הייתי שמחה להיות שוליה של אמן או מעצב, אפילו בשכר נמוך יחסית, כי אני יודעת שמעבודה כזו אני אלמד המון. הייתי שמחה לעבוד בבוטיק קטן ואינטימי או בחנות ספרים פרטית. הייתי שמחה לעשות דברים עם הידיים ולעבוד עם אנשים מעניינים. הייתי שמחה לכתוב טור למגזין.
בעונה הנוכחית של פרוייקט מסלול יש מעצב אחד שמסקרן אותי במיוחד, שמספר שהוא ניזון מדאמפסטר דייבינג. כלומר איסוף אוכל מפחים. הכרתי אנשים שהיו עושים את זה. בשלב הזה בחיי אני לא חושבת שאני מסוגלת, אבל יש באורך החיים הזה משהו שקוסם לי. לגור בסקווט ולחיות מאיסוף שאריות. הרי אורח החיים הקפיטליסטי מייצר כל כך הרבה בזבוז של משאבים שמישים וטובים, שאפשר היה לכלכל בהם את כולם. לכאורה אורח החיים הזה כל כך מנוגד לכל מה שמייצגת תעשיית האופנה, שבעיקרה היא בזבזנית, מעודדת צריכה לא מבוקרת ולא אקולוגית. מעניין איך יגיבו אליו השופטים. בינתיים ראיתי רק את הפרק הראשון. בינתיים אני צריכה להתחיל לשלם לגן, ויש כל מיני הפרעות קטנות כמו שכר דירה שצריך לשלם, אוכל שצריך לקנות ופינוקים שצריך בשביל לשמור על השפיות, אז כנראה שבינתיים אאלץ להתפשר בעניין עבודת החלומות ופשוט למצוא משהו סביר.
השלב הבא יהיה למצוא עבודה. העבודה הקודמת שלי הייתה בחנות ספרים ששייכת לרשת גדולה ואני חושבת שהיא היתה העבודה הכמעט אמיתית הראשונה שלי. עד אליה היו כל מני עבודות קטנות ומשונות. הוצאתי כלבים, שמרתי על ילדים ובירמנתי באירועים. הסופר דאגלס קופלנד קרא לעבודות כאלה מק'ג'ובס. יש בהן תחלופה מהירה, אין אפשרויות קידום אמיתיות, והכל מאוד זמני. אני מרגישה שהגיע הזמן שאני אתחיל לחפש עבודות של מבוגרים. כאלה שמשתמשות בידע ובכישורים שלי ושקשורות למה שאני רוצה לעשות, גם עם עדיין לא לחלוטין ברור לי מה זה.
הייתי שמחה אם בראיון העבודה ישאלו אותי מה קראתי לאחרונה, אילו מעצבים ואמנים אני אוהבת. הייתי רוצה לעבוד בשביל מישהו שמעריך ומטפח עובדים, מול לקוחות שרואים אותי כשווה ולא מצפים לשירות מתרפס ומתחנחן. הייתי שמחה להיות שוליה של אמן או מעצב, אפילו בשכר נמוך יחסית, כי אני יודעת שמעבודה כזו אני אלמד המון. הייתי שמחה לעבוד בבוטיק קטן ואינטימי או בחנות ספרים פרטית. הייתי שמחה לעשות דברים עם הידיים ולעבוד עם אנשים מעניינים. הייתי שמחה לכתוב טור למגזין.
בעונה הנוכחית של פרוייקט מסלול יש מעצב אחד שמסקרן אותי במיוחד, שמספר שהוא ניזון מדאמפסטר דייבינג. כלומר איסוף אוכל מפחים. הכרתי אנשים שהיו עושים את זה. בשלב הזה בחיי אני לא חושבת שאני מסוגלת, אבל יש באורך החיים הזה משהו שקוסם לי. לגור בסקווט ולחיות מאיסוף שאריות. הרי אורח החיים הקפיטליסטי מייצר כל כך הרבה בזבוז של משאבים שמישים וטובים, שאפשר היה לכלכל בהם את כולם. לכאורה אורח החיים הזה כל כך מנוגד לכל מה שמייצגת תעשיית האופנה, שבעיקרה היא בזבזנית, מעודדת צריכה לא מבוקרת ולא אקולוגית. מעניין איך יגיבו אליו השופטים. בינתיים ראיתי רק את הפרק הראשון. בינתיים אני צריכה להתחיל לשלם לגן, ויש כל מיני הפרעות קטנות כמו שכר דירה שצריך לשלם, אוכל שצריך לקנות ופינוקים שצריך בשביל לשמור על השפיות, אז כנראה שבינתיים אאלץ להתפשר בעניין עבודת החלומות ופשוט למצוא משהו סביר.
