יום ראשון, 30 בדצמבר 2012

Dress for success

אומרים שאדם צריך להתלבש בשביל העבודה שהוא היה רוצה ולא בשביל זו שיש לו. על אותו משקל כשאני קונה בגדים אני קונה אותם בשביל האישה שהייתי רוצה להיות ולא בשביל זו שאני עכשיו. למזלי אנחנו באותה מידה. אם הייתי קונה בשביל מי שאני הייתי נשארת לנצח אישה של ג'ינס וטי שרט שחורה. לא מאתגר, לא מתבלט, מחמיא תמיד ומשעמם למדי. האשה שהייתי רוצה להיות היא אלגנטית אך נינוחה. זוהרת בלי לנקר עיניים. הרפתקנית ויצירתית אבל תמיד קלאסית ומעודנת. כששמעתי לראשונה על המותג גרטרוד חשבתי שהוא נקרא על שם אמא של המלט. זה גם השתלב לי עם ההשראות של המותג, הלבשה תחתונה וקומבינזיונים ובגדים שמתכתבים איתם. קצת התאכזבתי כשגיליתי שהוא נקרא בכלל על שם גרטרודיות אחרות, אמיתיות.
בחולצה הזו התאהבתי די מזמן. היא מגרטרוד הקטנה, חנות העודפים של הרשת. עכשיו האישה שאני רוצה להיות עובדת בעבודה רצינית, אולי אפילו במשרד. ואין לי בכלל ספק שהיא לובשת גרטרוד, ויש לה גם מספיק כסף כדי לקנות שם לא בסוף העונה ולא בעודפים.
אם לחזור לרגע למציאות, כרגע אני פרילאנסרית שעושה עבודות כתיבה עבור כל מי שמבקש, מהבית כמובן, צופה במרתונים של סדרות ואוהבת נעליים גסות וגבריות. כך יצא שבגלל הסדרה המפץ הגדול נזכרתי במעיל הצבאי האמריקאי, פריט שחשקתי בו עוד בימים בהם הייתי מכורה לסדרת הקאלט Freaks and geeks ורציתי להיות לינדזי. אני לא יודעת אם אני באמת רוצה אותו או שהוא פשוט עונה לי על איזה רעב נוסטלגי. גם נעלי החוואים ההורסות של בלנדסטון הן מין פריט כזה שמושך לי את העין בזמן האחרון. הן כל כך יפות באנטי אסתטיקה המחוספסת שלהן. בשבוע שעבר ראיתי ברחוב משפחה שלמה, אבא, אמא וילדה קטנה, שנעלו אותן. זה היה מקסים. כרגיל נערת הגראנג' המרירה שבי לא נותנת לי להתבגר בחן ולהפוך אחת ולתמיד לאישה בוגרת ואלגנטית.





לינדזי וויר. זעם נעורים ובגדי אוברסייז גבריים

המעיל הצבאי של לאונרד. חנון חנון אבל מתלבש יותר מגניב מפני


יום שלישי, 18 בדצמבר 2012

הבלוג החדש שלי ושלושה פוטנציאלים של חצאית

יש לי בלוג חדש בבלוגיה של הארץ, למי שרוצה לקרוא גם שם על הניסיונות המוזרים שלי בגיבוש זהות ושפה אפנתית. קוראים לו חיים בבגדים. אני אשמח אם תיכנסו ותכתבו מה חשבתם. אני עדיין מנסה להסביר לעצמי את ההבדלים בין הבלוגים, ונראה לי שבינתיים זה מרגיש יותר כמו בית. כנראה עניין של הרגל. כאילו שפה אני כבר לא צריכה להצדיק את עצמי על הבמה שקיבלתי ושם עדיין יש לי מה להוכיח.
עשיתי ניסוי. השמלה הזו עלתה לי עשרה שקלים בחיסול של החנות מרלין אהובתי. קניתי אותה בכוונה להשתמש בה כחומר גלם. לדעתי היא לא כל כך לבישה ככה. בינתיים חשבתי על שלוש חצאיות שאני יכולה לתפור ממנה, אני רק צריכה לבחור אחת מהן. תכתבו לי מה חשבתם. הן כולן קצת דרמטיות ומוגזמות, אבל זו אופיה של קטיפה אדומה. 

השמלה בשלמותה



ראפלס בלי הרקמה 



פפלום



יום שישי, 14 בדצמבר 2012

מנומרת



 האהבה שלי למנומרים הגיעה הרבה לפני האומץ ללבוש אותם. התחלתי בקטן, עם חולצה אדומה מנומרת מH&M, אחריה באו כותונת, גרביונים וצעיף, וטייץ, ועוד חולצה, ותיק, וכך בטפטוף עדין ובהדרגה הם הפכו ליותר ויותר דומיננטיים ונוכחים בארון שלי. לפעמים אני עדיין מרגישה בהם קצת כמו פגי באנדי, אבל מי אמר שזה רע? מעיל הפרווה (הסינתטית כמובן) הזה הוא  הפריט הכי מוקצן במלתחה שלי. היססתי הרבה לגביו. הפעם הראשונה שלבשתי אותו הייתה כשעומר בכה נורא ואני ודוד החלטנו להוציא אותו לסיבוב מרגיע בעגלה. כשלבשתי אותו הילד השתתק והביט בי המום. כנראה שהוא פוחד מנמרים.
המכירה הייתה נחמדה. הגיעו אנשים ועשיתי בערך 1000 שקל, אני חושבת שזה לא היה שווה את הסטרס ובפעם הבאה אני מעדיפה לעשות את זה עם עוד אנשים, אבל בגדול נהניתי. אפילו ראיתי ברחוב מישהי לובשת משהו שקנתה ממני, שזה נחמד.





יום שלישי, 11 בדצמבר 2012

קוועטש

אחרי בוקר של עבודה אינטנסיבית על פרויקט חדש ולילה של שינה איומה בגלל פעוט עם הפרעות שינה לקחתי ספר למיטה וניסיתי להירדם. נרדמתי אמנם אבל זו הייתה מהתנומות המרושעות האלה שמשאירות אותך עייף יותר, עם כאב ראש וחוסר חשק להתמודד עם העולם שבחוץ. כדי לעודד את עצמי לבשתי את חולצת הבית האהובה עלי, שמחזירה אותי למין ילדות מדומיינת שאף פעם לא הייתה לי. היא נאיבית ומתוקה ורכה ורקומה וורודה שזה צבע שתמיד משמח אותי. את ספר האימה שאתו נרדמתי החזרתי בינתיים למדף והחלפתי אותו בייאוש של נבוקוב. לא בדיוק סופר שגורם לך להרגיש טוב, אבל בהחלט כזה שגורם לך להרגיש חכם. 



יום שבת, 8 בדצמבר 2012

תלתל זהב

אמא אומרת תמיד: מחמדי, 
לילדי ראש זהב, 
ראש זהב לילדי. 

וברחוב הם קוראים לי ... ג'ינג'י. 
בכיתה הם קוראים לי ג'ינג'י 
אפילו בלילה בתוך תוך כרי 
יבער שערי! 
ג'ינג'י... 
(מתוך "ג'ינג'י" של מרים ילן שטקליס, משוררת הילדים המלנכולית והאהובה עלי.)



כשקראתי שמחוץ לאירלנד כבר לא רוצים תורמי זרע ג'ינג'יים הייתי קצת עצובה. תמיד הייתה לי חולשה לשיער אדום לוהט ולאנשים שנושאים אותו על קודקודם, אבל כנראה שאני במיעוט. הכל התחיל כשקראתי את "האסופית" בכיתה ב'. לי היה שיער בצבע שחשבתי עליו כ"שחור של מכשפות" ולא הבנתי איך אפשר לרצות להיפטר מהאדום המיוחד הזה, שכמו יצא מסיפור אגדה. צבע של נסיכות, בנות ים וגיבורות בספרים. בסוף השער שלה התכהה לערמוני יפיפה (כפי שרייצ'ל לינד הבטיחה). מגיל ארבע עשרה בערך התחלתי להתנסות בצבעי שיער ובהתחלה הם היו אדומים. הבעיה עם לצבוע לג'ינג'י בניגוד לבלונד למשל, היא שזה לא הופך אותך לכזה באמת. המראה הג'ינג'י הקלאסי מורכב מפרמטרים ודקויות שאי אפשר למצוא בבקבוק צבע. יש בו משהו שדוני, שקוף וחמקמק. על הגבול שבין מוזר ליפהפה. בסוף התחתנתי עם ג'ינג'י. דוד הוא מה שקרטמן כינה בפרק על הג'ינג'ים בסאות' פארק Day walker. ג'ינג'י לייט, בלי נמשים ועם שיער שהתכהה גם הוא עם השנים והפך לערמוני. השער של עומר אדמוני בהיר שבשמש נהיה כתמתם, אבל הוא רק בן שנה וחצי, ובטח עוד ישתנה.

אספתי בשבילכם כמה מהג'ינג'ים והג'ינג'יות האהובים עלי.



הג'ינג'ים שלי. דוד ועומר

האסופית. הג'ינג'ית של ילדותי
ויויאן ווסטווד הנפלאה. המעצבת האהובה עלי

לילי קול. טרי גיליאם ליהק אותה בתפקיד נוודית מסתורית



נאדיה  מ-They call me redhead , בלוג מומלץ לחובבי השדוניות


סוף סוף גיבורה מתולתלת לדיסני. אני רוצה את התספורת שלה

סטלה מקארטני. עוד מעצבת מוכשרת שאני אוהבת מאוד. יש לי חולשה לבריטיים.
משפחת פישר מעמוק באדמה. המשפחה הסודית שלי. ג'ינג'ים שדוניים ויפיפיים






יום חמישי, 6 בדצמבר 2012

אוטוביוגרפיה קצרה בבגדים

אני ודוד צילמנו חלק מהדברים שיהיו במכירה. את רוב הבגדים האלה לבשתי ואהבתי פעם. את השמלה החומה קניתי בסוף הניינטיז בחנות יד שניה. לבשתי אותה להופעת ג'אז לפני בערך תשע שנים. זה היה קצת אחרי שאני ודוד התנשקנו בפעם הראשונה והוא החליט שהוא מפחד שנהרוס את הקשר ולכן עדיף להניח לזה. פלרטטתי איתו כל הערב והוא לא התייחס, אבל עדיין הרגשתי איתה הכי פאם פאטאל. את השמלה השחורה קיבלתי מחברה שקצת הערצתי וקצת הייתי מאוהבת בה באוניברסיטה. את השמלה היא מצאה ברחוב. היא הייתה אקטיביסטית וטבעונית. אחרי שנים צילמתי עם השמלה וידאו ארט. היא דרמטית על גבול התחפושת אבל הייתי מסתובבת איתה ברחוב. את השמלה הפרחונית הכפרית קניתי בחנות יד שניה כשעבדתי בתל אביב בבייביסיטינג וניסיתי לגבש סגנון קצת פחות אקצנטרי. את הטוניקה השחורה לבשתי בהריון. יש לה גיזרה טרפזית מהממת ושכבה אדומה שמבצבצת מתחת לשחור. הגלביה הסגולה הרקומה היא מהתקופה ההיפית שבה נדדתי, וגם החצאית הוורודה. החולצה הסגולה הרקומה היא ממשי והיא הכי נעימה. החולצה הכתומה היא אמנם פוליאסטר, אבל סבנטיז מובהק. את ג'קט הג'ינס נראה לי שאני אשמור לעצמי.
המכירה תהיה מחר בין  השעות  10-17 ברחוב פרץ חיות 5 דירה 6, תל אביב. יהיו עוד המון דברים. רוב הפריטים יהיו בין עשרה שקלים למאה חמישים. לעוד פרטים ותמונות אתם מוזמנים לעמוד הפייסבוק: http://www.facebook.com/events/285653791554631/?fref=ts



                                        












יום שני, 3 בדצמבר 2012

צבעים חמים ליום קריר


תמיד אני מוצאת את עצמי מתלבטת אם יש טעם להתלבש גם בימים שלא יוצאים בהם מהבית. מצד אחד זה מרגיש חסר טעם, להשקיע באיך שאתה נראה כשכל מי שיראה אותך הוא ילד שמחלים בבית מדלקת עיניים ובן זוג עם סטנדרטים לא עקביים.מצד שני דווקא בגלל הסיבות האלה זה זמן טוב לערוך ניסיונות בשילובים פחות אופייניים. זו הייתה הזדמנות עבורי לנסות את הצללית הסגולה והמנצנצת מאוד של לוריאל שקיבלתי בגלוסיבוקס. בדרך כלל אני אישה של אודם ואייליינר. לא מסתבכת עם צלליות צבעוניות. מקסימום שרום של מאק שהיא שמנתית ועדינה.  המסקנה שלי מכל הסיפור היא שאני עדיין לא בשלה להתעסקות הזו. אין לי תמונת תקריב טובה, בין השאר כי העור שלי במצב רע בזמן האחרון אז העדפתי לא להצטלם מקרוב.
כתום ואדום בריק הם גם לא צבעים שאני לובשת בדרך כלל. האדומים שאני אוהבת נוטים להיות כחלחלים יותר, אבל דווקא קרצו לי הגרביונים האלה עם הצבע הסתווי. את השרשרת של שלומית אופיר יש לי כבר כמה שנים. בהתחלה ענדתי אותה המון ואז מישהו אמר לי שהיא נראית כמו סיכה צבאית וקצת ירד לי ממנה. עדיין מדי פעם אני חוזרת אליה. החצאית נקנתה במכירה ממיכל פורטמן מהבלוג מטריושקה. אני חושבת שיצא לי מראה של מלצרית בדיינר. 


עם נעליים נחשיות של בלוך שהחזיקו על הרגליים שלי חמש דקות בדיוק לצורך צילומים

שרשרת כנפיים של שלומית אופיר