יותר מדי שמלות שחורות

באמת שאין לי יותר מדי שמלות שחורות. הן לא דומות אחת לשנייה אפילו קצת. באמת. ואפילו ציירתי אותן כדי להוכיח את זה. 

זו של דפנה לוינסון עשויה מטריקו מהסוג העבה. יחסית לשמלות טריקו היא לא גמישה ודי צמודה ויש לה גזרת אמפייר. יש לי אותה חמש שנים ואני חושבת שהגיע הזמן להיפרד ממנה כי היא כבר קצת צמודה מדי בשבילי אבל התחלתי לעשות פילאטיס אז אולי אני עוד ארזה ואוכל ללבוש אותה שוב.

זו של שרה בראון והיא מושלמת. יש לה כיסים והיא נעימה נורא ואני לובשת אותה הרבה יותר מדי.

שמלת פשתן של הדס הול, שעושה שמלות מסתובבות בגזרות פשוטות ומוצלחות לנשים וילדות. קצת קשה לי איתה, גם בגלל הפשתן וגם בגלל האוברסייז אבל יש לה כיסים ובסך הכל מדובר בשמלה מוצלחת למרות שהייתי מעדיפה אותה בטריקו או בכותנה.

 שמלת טריקו שתפרתי בעצמי. יש לי אחת זהה כמעט לחלוטין מסלון ברלין ועוד אחת כזו בפסים אבל אני לובשת אותן המון אז זה בסדר.

שמלת יד שנייה שקיצרתי. היא די צמודה וסקסית יחסית לדברים שאני בדרך כלל לובשת ואני שומרת אותה למקומות בהם אני מרשה לעצמי להיות מעט סליזית.

שמלת טי שירט של אמריקן אפרל. היא שלי כבר חמש שנים והגזרה שלה מעולה. היא ליוותה אותי הריונות אבל לא נשחקה מהמתיחות אבל היא כל הזמן נעלמת לי. אין לי מושג למה.

שמלת כותנה של אייזק מיזרחי לטארגט. מצאתי אותה בחנות יד שנייה במידה שגדולה עלי בהמון אז הצרתי אותה אבל השארתי אותה אוברסייז. היא לא מסוג השמלות הסקסיות והמחמיאות אלא מהסוג השני.

 זו ברירת המחדל שלי לסיטואציות שאני רוצה להרגיש בהן יפה אבל לא מתאמצת. שמלה שקופה של NOTE עם קפלים, כפתורים וקשירה במותניים. היא מקבלת את האופי של מה שבוחרים ללבוש מתחתיה וזה מאפשר לשחק עם מידת האלגנטיות שלה.

שמלת יד שניה עם חצאית טול וחלק עליון עבה ויציב יחסית. שמלה שאני לובשת רק לאירועים רשמיים יחסית, מה שאומר שבקושי יוצא לי ללבוש אותה.

 שמלת סריג חורפית של תמנון. זולה, פשוטה ומוצלחת. אני לא לובשת הרבה שמלות בחורף כי היתרון היחסי של שמלות הוא שלא צריך לחשוב יותר מדי על שילובים כשלובשים אותן, אבל כשצריך להתאים להן גם גרביונים , עליונית ומעיל ולמצוא את האיזון הנכון בין המראה החסוד שעלול להתקבל לבין הפאם פאטאל הלא מאוד חסודה שאת מנסה להיות שמלה בחורף הופכת לתיק רציני. זו יחסית מצליחה לשמור על הפשטות הזו. היא לא חסודה מדי וניתן לשלב אותה במגוון סגנונות.

שמלה בגזרת חולצה גברית. אני כבר לא זוכרת איפה קניתי אותה אבל לא חסרות כאלה ומדובר בפריט מוצלח ושימושי.
לא נכנסו לרשימה השחורות המנוקדות, הפרחוניות והמפוספסות, אחת עם צווארון כסוף ובטח עוד איזו שחורה חלקה או שתיים ששכחתי ועוד כמה שאני לא לובשת אבל מתקשה להעביר הלאה.

 למשל שמלת שכבות התחרה הזו.

או השמלה הגותית הפייתית הזו שחברה מצאה ברחוב והחלפתי תמורת חצאית לפני שנים.

שמלות שחורות הן קטגוריה בפני עצמה. קצת כמו שאף פעם אין יותר מדי ג'ינסים או יותר מדי נעלי בלרינה בצבע ניוד ולקים אדומים. או שאולי בעצם יש? 

*השמלות שנזכרתי בהן תוך כדי כתיבת הפוסט צוירו בעכבר כשבזרועותיי פעוטה יונקת. לכן הן פחות מוצלחות. עם קוראי וקוראותי סליחה.

בשמי נישה. איזה כיף.

כמה עובדות על חוש הריח המופרע שלי:

 1.אני יודעת לזהות איזו גננת עבדה היום לפי הריח מהשער של הילדים. לא תמיד, וחלקן לא משתמשות בבושם, אבל היו כמה שתמיד זיהיתי.

2.ריח של שום מטוגן עושה אותי רעבה, אבל אני מנחשת שהוא עושה את זה לכולם. שום מטוגן זה טעים. 

3.אני מעדיפה בשמים שנשארים צמודים לעור. כאלה שמריחים בעיקר כשקוברים את האף בצוואר של אדם אהוב. עננת בושם יכולה להיות מרתיעה. 

4.בדרך כלל אני מזהה באיזה בושם משתמשים אנשים שעוברים לידי ברחוב. זה נכון בעיקר על נשים כי בבשמים לגברים אני פחות מבינה בגלל שרוב הגברים בחיי לא משתמשים בבושם.

5.חוץ מבשמים בהם השתמשו אנשים שיצאתי אתם פעם. תמיד תישאר לי פינה חמה בלב לסי קיי 1, הבושם בו השתמש החבר הראשון שלי בזמן שהיינו ביחד.

6.אני מעדיפה בשמים שניתן לזהות בהם תו עיקרי, כלומר שוקולד, גרדניה וכו' שהתפקיד של שאר התווים הוא ללוות ולהעצים אותו ופחות מיקסים לא מזוהים בריח כללי של בושם.

מסיבות אלה אני נוטה להעדיף בשמי נישה, שלרוב הריחות שלהם סינטתיים פחות, מוכרים פחות ומעניינים בהרבה. ובכן, מישהו כנראה חולק איתי את ההתמכרות, שלא לומר האובססיה, כי בזמן האחרון אפריל והמשביר לצרכן התחילו למכור מבחר נאה שלהם. יש עוד המון שלא הספקתי לנסות אבל אני עובדת על זה.

סבא שלי קנה לי את אוסף הבשמים המוקטנים הזה בספורה. האהובים עלי בינתיים הם הWarm cotton של קלין והתפוז של אטלייה קולון. את שניהם ניתן להשיג בארץ. נסט וטוקיו מילק מעט כבדים לטעמי וטוקה נחמד אבל כרגע יש לי בשמים מעניינים יותר ממנו על המדף. 

נכון שלא כולם שונאים שמקלפים לידם תפוז באוטובוס? נכון? נכון? כי אני למשל ממש אוהבת את הריח של פירות הדר טריים ואת הריח של השמנים שמשתחררים מקליפתם כשהיא נבצעת ונדבקים לאצבעות. כשילדתי הדולה שלי נתנה לי להריח שמן תפוז. אני לא יודעת אילו תכונות מרגיעות או מזרזות לידה יש לו אבל הריח שלו נפלא. את הבושם הזה יאהבו אנשים שחולקים איתי את הסטייה הזו כנראה. כל השאר מוזמנים להסתפק בבושם הוניל של אטלייה, שבניגוד לרוב בשמי הוניל הוא עצי ונטול מתיקות אבל מעולה.

 פנהליגון הוא מותג בישום בריטי שאהוב על משפחת המלוכה. האם הוא נקרא על שם ארת'ור פנהליגון מאבירי השולחן העגול? יתכן. לא בדקתי עדיין. אני מקווה שכן. בכל מקרה הבשמים של פנהליגון גורמים לי לחשוב על אצילה ימיביניימית שמתבשמת בשמנים טהורים של צמחים שנקטפו עבורה במיוחד מהגן ונרקחו בקפידה על ידי האלכימאי המלכותי. אם אי פעם חלמת להיות גוויניביר או סתם נסיכה בריטית הבשמים של פנהליגון הם צעד בכיוון הנכון. מבין אלה שניסיתי אהבתי במיוחד את אלניסיה, שהוא ניחוח עשיר שמורכב מפרחים לבנים ווניל. הוא נשי, רך ומתקתק בלי להיות סכריני ויש סיכוי שהוא הבושם האהוב עלי כרגע.
פריחת התפוז הוא ניחוח רענן יותר של פרחים טריים והתלבטתי ארוכות בינו לבין אלניסיה. אני מאמינה שאחזור אליו בהמשך.

ל'ארטיזן הוא מותג נוסף של בשמי בוטיק שכדאי לנסות ונמכר עכשיו באפריל. אני אהבתי במיוחד את הסיגליות הפרחוני ירקרק, האמבר המתוק והחושני ו-L’Ete en Douce העשבוני והמרענן. 

טווח המחירים של בשמי הנישה הוא רחב. אלה שכתבתי עליהם נמצאים בטווח הממוצע יחסית. הבשמים של קלין וטוקה הם בסביבות המאתיים ומשהו, של ל'ארטיזאן ופנהליגון בסביבות הארבע מאות. בדרך כלל אין עליהם הנחות אבל ניתן למצוא אותם במחירים סבירים יחסית באתרים כמו סטרוברינט ועכשיו אפשר לנסות אותם בארץ לפני הקניה או להוציא עליהם את תלושי החג. בכל אופן כדאי לנסות ולהריח ולו רק כדי להכיר חווית בישום שחורגת מעט מהמוכר והשגרתי. 

בו אני נלחמת ביובש ובנשירה ומגלה שאני בעצם לא שונאת סלק.

ממש לפי הספר, כארבעה חודשים אחרי הלידה התחלתי להשיר גושי שיער בכל הבית. אחרי כל סירוק, חפיפה או מגע אקראי בשער נשארתי עם ערימת שיערות ביד או על המברשת, בכמות שמספיקה לסריגת סוודר לכלבלב צ'יוואוה בגודל ממוצע. זה היה מלחיץ, כי למרות שהשער של אימא שלי עדיין מלא יש נשים במשפחה שלי ששערן הפך לדליל מאוד בגיל מבוגר. זו גם אחת הסיבות שבגללן אני חוששת מהחלקות  למיניהן. החלטתי לטפל בנשירה בכמה מישורים במקביל. את חומרי הניקוי והעיצוב החלפתי בכאלה טבעיים, וכרגע אני אוהבת מאוד את המסיכה של עומר הגליל, שמצליחה לעצב גם תלתלים מרדניים ויש לה ריח חזק ומהמם של לוונדר ורוזמרין. הסתפרתי כדי שהשער יהיה פחות כבד והחלפתי את המברשת ב-Wet Brush שאמורה להיות עדינה מאוד ולא לתלוש שיערות. הייתי סקפטית כי היא נראית כמו המברשות הפשוטות של ילדותי שתמיד היו נופלים להן הגולגולים בקצה והן התחילו לשרוט אבל היא הפתיעה אותי לטובה. היא לא מכאיבה בכלל, אפילו לשער סבוך ועבה כמו זה שלי, ולא תולשת שערות. ובינתיים כל הגולגולים נותרו במקומם.
למרות האפקטיביות של השינויים הקוסמטיים אני מרגישה שהשינוי המשמעותי יותר היה התזונתי. אחרי תקופת הזנחה חזרתי לקחת את הוויטמינים לנשים מניקות והתחלנו להזמין הביתה סל ירקות אורגניים בכל שבוע. אני ממליצה מאוד על זה של משק חביביאן. הם שולחים גם מתכונים כדי שתדעו מה אפשר לעשות בירקות הפחות שגרתיים וזה נחמד למי שרוצה לגוון את התפריט שלו ולצאת מאזור הנוחות של הירקות שכבר מכירים וקונים מתוך הרגל.
ההנקה מייבשת מאוד את העור, ולמרות שניסיתי להמשיך בשגרת הטיפוח שלי כרגיל הרגשתי שהעור שלי נראה זוועה למרות שלא בדיוק הבנתי למה, עד שבחוסר טאקט משווע תפסה אותי דיילת סופר פארם אסרטיבית והכריזה שהעור שלי יבש עם סימני גיל ראשונים ומיד שלפה קרם ב-300 שקלים ש"אני חייבת". אמרתי לה שאחשוב על זה והמשכתי להסתובב ולבדוק. בסוף, גם בגלל הפרשי המחירים וגם בגלל שאני מעדיפה מוצרים כמה שיותר טבעיים החלטתי לנסות את קרם הרימונים של הימלאיה שעולה 90 שקלים בבית המרקחת הקרוב אלי. אני לא יודעת מה מצב הקמטוטים וסימני הגיל אבל תחושת היובש עברה מיד, הקרם נספג מהר ומרקמו ענוג ומרענן והוא לא גרם להתפרצות חצ'קונים, שזה כבר יתרון שלו על רוב הקרמים שניסיתי.

גרביונים, איזה כיף

כמעט בכל פעם שאני נכנסת לH&M, למשביר או לסופר פארם אני יוצאת עם זוג. אני אוהבת אותם קלאסיים, מנומרים, חלקים, מאט, מבריק, עם רגל, בלי רגל, עד הירך, שלמים, מתחרה, צמר, ניילון, שקופים, אטומים, צבעוניים, מזובררים ובשלל וריאציות נוספות. כשהייתי צעירה היו לי כאלה בדוגמת רשת, בקורי עכביש ובפסים רוחביים בסגול ושחור. אני מעדיפה אותם עמידים ומעל 40 דניר, כי בסוף הם תמיד יגיעו בטעות למייבש. היו לי כאלה שנקרעו בפעם הראשונה שלבשתי אותם ויש לי כמה שמחזיקים שנים, אבל אף פעם אין לי מספיק גרביונים. 

דווקא כאלה בצבע גוף אין לי בכלל. הם לא באמת בלתי נראים ומשהו בהם מרגיש לי זקן. מנומרים וכאלה בשחור מאט אני הכי אוהבת לקנות. הנימור בכל אחד קצת שונה והשחורים הם אביזר בסיסי שצריך להיות נגיש לי כל החורף ועונות המעבר. אלה שפתוחים בכף הרגל מחמיאים לקרסוליים דקים והופכים את המראה למעט יותר אדג'י. גרביונים יעודיים להריון ניסיתי והם מיותרים לחלוטין וממילא מחליקים מהבטן. יחסית לדברים שתמיד רוצים עוד מהם גרביונים הם מההתמכרויות המוצדקות והזולות יחסית. הם נהרסים, הם עולים לרוב בין 20 ל-100 שקלים והם משדרגים ומשנים בגדים שכבר יש בקלות יחסית בלי להעמיס. 

שתי שמלות כותנה מודפסות ומובטלת

עוד מעט יש לי ראיון לעבודה שנשמעת לי חלומית. היא תדרוש ממני יותר זמן ולבוש יותר רשמי אבל אם אקבל אותה נראה לי שאהנה ממנה נורא. אני חושבת שקוד הלבוש שהייתי מכוונת אליו הוא תמהיל עדין של שיק בוהמייני נינוח עם קמצוץ של אלגנטיות. מאחר שאינני מיחידות הסגולה ששולפות לוקים כאלה מהשרוול בלי להזיע אני מכוונת נמוך יותר, ל"קצת פחות מטונפת, קצת יותר ארוזה" ומסתפקת בזה. בינתיים אלה השמלות שאני חושבת שיהיו שמלות הריאיונות שלי בזמן הקרוב. הבורדו של אילנית שמיע עברה קצת התאמות שלי. העדפתי אותה סגורה אז הורדתי לה את הכפתורים וחיברתי את הפרונט ואני יותר אוהבת אותה מאז. הסגולה צהובה מאמה ואני מאוהבת בה לגמרי. היא כל כך אני. גם בהדפס הגיאומטרי ובצבעים המנוגדים וגם הגיזרה השמרנית אבל לא באמת. היא מושלמת בעייני.

הצטלמתי בלי איפור, אז תאלצו לסלוח לי על הבלגן בפרצוף. השרשרת שאני עונדת היא לב האוריגמי של שלומית אופיר שקיבלתי מדוד. זה הלב הראשון שקיבלתי והוא כיפי ולא קיטשי. במקביל לחיפושי העבודה התחלתי גם לעבוד עם אמא שלי על פרוייקט שהיא מדברת עליו כבר שנים ורוצה שאאייר לה אותו. היא לקוחה קשה שכל הזמן משנה את דעתה וכבר כמעט שנפרדנו בגלל שיטות העבודה שלה, אבל אנחנו נותנות לזה עוד צ'אנס. קשה לעבוד עם משפחה. נראה לי שאם היא הייתה לקוחה רגילה הכל היה הרבה יותר קל. 

לעומר יש יום הולדת שנתיים בעוד שבוע ואני עושה נסיונות אפייה לעוגת יום הולדת לגן. היום עשיתי שוקולד ושמנת חמוצה. יצא טעים. אני חושבת שהוא יקבל מאיתנו ערכת תופים, כי הוא מאוד אוהב מוזיקה ומתופף על הכל בערך. אני מקווה שהשכנים לא יזרקו אותנו מהבית. ימי הולדת זה מרגש.  

אז מה חשבתם על השמלות? 

*עידכון: בדקתי והשמלה מאמה עשויה מויסקוזה ולא מכותנה

אחיות מוזרות

אני חושבת שכרגע הוויש ליסט שלי ריקה, שזה מצב נדיר בשבילי, ובטח ישתנה בימים הקרובים. אין שום דבר (חוץ מהספר החדש שתורגם של יו נסבו, ומר תפוח אדמה לעומר) שאני רוצה לקנות.  בעצם היום הייתי ממש מגעילה וקניתי קילו של סוכריות ליקריש מהמעדניה ההולנדית. באותו רגע זה נראה הגיוני. אני היחידה בערך שאוהבת את הדברים האלה, לפחות בין האנשים שאני מכירה. חוץ מדוד, אבל נראה לי שזה התחיל ממני. התמונות הן עבודת פוטושופ. תכננתי לשלב אותן בתמונה אחת אבל לא הספקתי. אולי בהמשך אני אחזור אליהן. אני מחבבת מאוד את מה שיצא. הרעיון היה קרקס מוזרויות משנות השלושים ששיך לאחיות זהות. קראתי לו Wyrd sisters כמו למכשפות במקבת.

חנות מקוונת חדשה והגרלה

אני קצת טכנופובית. קשה לי עם שופינג באינטרנט. בעיקר של בגדים. אני מאוד אוהבת לגלוש באתרים האלה ולהסתכל אבל בשביל להתאהב בבגד אני צריכה את המגע הבלתי אמצעי שאפשר להשיג רק פנים אל פנים. אני חושבת שזה מזל, כי זו נראית לי כמו התמכרות בעלת פוטנציאל מרושש אצלי. אז בינתיים אני מעדיפה להשאיר את זה ככה. 

על המכירות הביתיות של רוני כהן, שהיא המפיקה של הפלסטיק שוק והבחורה עם העבודה הכי כיפית בעולם, להסתובב בחו"ל ולקנות בגדים, כבר יצא לי לכתוב. אני תמיד יוצאת ממנה עם מציאות, הדברים שהיא מביאה תמיד מיוחדים והמחירים שלה סבירים. עכשיו היא הקימה יחד עם נועה שגב אתר שנקרא 1item, בו היא מוכרת פריטים שהיא מייבאת, והכל מתחת למאה שקלים. לאלה מכן שמעדיפות את האופציה המקוונת שווה להציץ באתר. יש בו דברים יפים, ומעט מכל דגם.

כדי שתכירו את האתר החדש רוני הציעה להגריל בין הקוראות והקוראים של הבלוג את שרשרת החוליות וצמיד הצמה המקסימים שבתמונות. כדי להירשם להגרלה כל מה שצריך לעשות הוא להשאיר תגובה לפוסט עם המייל שלכם כדי שאוכל ליצור קשר עם הזוכה ותשובה לשאלה מה עוד הייתם רוצים לקרוא פה, ולעשות לייק לעמוד הפייסבוק של הבלוג ולעמוד של 1Item.  

שרשרת חוליות מוזהבת

                                  

צמיד צמה עם אבנים

a Rafflecopter giveaway

פי וי סי

התקדמנו צעד נוסף לקראת הפיכת הבית שלנו לג'ימבורי. משטח PVC עם ציור של עיר ושבילים בשביל להגן על הזחלול הקטן שלי מהרצפה הקרה. האופציה האלגנטית היא כמובן שטיח, אבל כדי להיות עצלן באמת צריך לעשות לפעמים פשרות אסתטיות  ואי אפשר להשוות בין העברה של מגבון לח  על מישטח פלסטי לרצף הפעולות המייגעות שדורשת שאיבת שטיח. אני חושבת שזה היה יכול להראות הרבה יותר גרוע.

במסע לרחוב העליה אל חנויות הPVC אכלנו ארוחת צהריים בקפה קאימאק, שזה מקום צמחוני וחמוד עם מנות שמתחלפות לפי ימים. בפעם הקודמת אכלתי שם לביבות אורז וגבינה שהיו מעולות, אבל לאכזבתי מסתבר שהן מוגשות רק ביום רביעי. המשכנו גם אל חנות היד שנייה של אורטל בן דיין ומדדתי שם מעילי טראנץ'. דוד מאוד אוהב אותם וחושב שאני נראית בהם מיסתורית. אני כל פעם מגלה מחדש שמעילי טראנץ' הם מהדברים שאני אוהבת בעיקר על אנשים אחרים. ראיתי ברחוב בחורה עם מעיל מושלם. צמר אפור בלי צווארון, עם סיכת כסף בצד. אני מחפשת משהו דומה אבל לא מוצאת בשום מקום ומאז אף מעיל אחר לא נראה לי מספיק.

קיצרתי לעצמי קצת את השער ואת הפוני. זה הרגל מגונה שיש לי מזמן והיה יכול להיות חסכוני לו היה מחליף את הצורך ללכת לספרים אמיתיים. אני חושבת שיצא לא רע. אני מנסה לגזור כל פעם קצת כדי שיגדל מאוזן יחסית. כרגע ממש מתחשק לי שיער מתולתל נפוח וארוך עם דירוג דרמטי, אבל בטח אני אשבר בקרוב. פעם שיער נפוח נשמע לי כמו עלבון, עכשיו דווקא ממש מתחשק לי כזה. מצאתי שתי שערות לבנות ואני מתלבטת אם להתחיל לצבוע אותו או לעשות גוונים או פשוט להניח לו. אני חושבת ששיער כסוף מעניק לנשים מבוגרות מראה פייתי ואצילי, אבל נראה לי שאני עוד לא שם. 

נעליים- ארו, חולצה וטוניקה-זארה, טייץ- אמריקן אפרל

אני חושבת שיצאתי פה רזה

חדר מדרגות תל אביבי שבמקרה נמצא בדיוק מחוץ לדלת שלי

בשמים- סיפור אהבה

ארון הבשמים, הלקים והעדשות שלי

ביני לבין מדף הבשמים שלי שוררת מערכת יחסים מורכבת. יש לי נטייה להתאהב בריחות. להאמין שהם יכולים באמת להפוך אותי לאישה אלגנטית יותר, לפאם פאטאל מהממת. להעניק לי כוח משיכה מאגי. בגדול אני מעדיפה ריחות לא אגרסיבים אלא כאלה חמימים וקרובים לעור שיתמזגו בהרמוניה עם כל מה שאני, אבל מדי פעם אני חורגת אל כאלה עם שובל ריח רציני יותר, שבדרך כלל הופכים אצלי לבשמים שמצריכים מצב רוח מאוד ספציפי או שאני מואסת בהם לגמרי אחרי כמה שימושים. קורה די הרבה שאהבה שלי לבושם מוחלפת בתיעוב עמוק. אני לא יודעת למה או איך זה עובד, אבל ככה זה.

המקום שבו אני הכי אוהבת לקנות בשמים- בוטיק בית הבושם ברחוב בן יהודה. זו חנות שמחזיקה מותגי בשמים שלא נמכרים בפארמים. המוכרות שם מפגינות בקיאות ובדרך כלל הצליחו לכוון אותי לדברים שאהבתי למרות הטעם הבעייתי שלי. בגלל מחסור במבצעים אני מגבילה את עצמי לבושם אחד בשנה משם, ביום ההולדת. 

מותג הבשמים האהוב עלי- L'Artisan Parfumeur. יש לי שלושה בשמים שלהם, אחד בדרך להיגמר, שניים מפריז ואחד מבית הבושם, ועוד אחד שאני רוצה כבר שנים וכל פעם שאני הולכת לקנות אותו אני מוצאת בסוף אחד אחר שמרגש אותי יותר באותו רגע. קוראים לו La chasse aux papillons, שזה אומר משהו כמו רודף הפרפרים, ויש לו ריח של ערוגת פרחים בדבש. שמתי דוגמית שלו כשהתחתנתי.

ההתאהבות האחרונה- Dahlia noir של ג'יבנשי. מזכיר לי סבון תינוקות או מגבונים לחים. תמיד היתה לי חיבה לז'אנר הסבוניים. הוא טאלקי בלי להזכיר בכלל את הלורנזו ודומיו שאני לא אוהבת בכלל.

הכי רומנטי- אני מכורה לשוקולד, וכשדוד טס לכנס לפני כמה שנים הוא חיפש לי שם בנרות את אמור דה קקאו, שממש רציתי לנסות. הוא כבר נגמר ואני בדרך כלל לא חוזרת לבשמים אבל אני זוכרת אותו בחיבה. הוא מזכיר את דגני הבוקר בטעם שוקולד של נסטלה. כשהשתמשתי בו הסתובבתי עם קרייב מתמיד אליהם.

הכי חסר מזל- Dama, בושם וניל מעושן שאני מאוד אוהבת והוא היחיד שנקנה פעמיים, אבל רק בגלל שבערך אחרי שליש בקבוק הוא נשבר והפיץ בכל הבית את הריח המהמם שלו. בגלל שדוד היה זה ששבר לי אותו הרגשתי שמגיע לי אחד חדש. בטח אם אני הייתי שוברת זה היה מרגיש לי בזבזני.

הכי מוכר- היפנוטיק פויזן בגרסת au sensual. אני אוהבת וניל. בפעם הראשונה שהרחתי את ההיפנוטיק המקורי, כשהוא רק יצא, חשבתי שהוא מושלם אבל לא קניתי אותו. תמיד כשהרחתי אותו על אחרות חשבתי שהוא טוב אבל לא בשבילי. בסוף הלכתי על הגירסה הזו שהיא קצת פחות כבדה. הוא הבושם הכי כבד שלי.

הכי נקי- פיור גרייס של פילוסופי. קניתי אותו בניו יורק במהלך סיבוב גלריות. ניסיתי אותו איפשהו בהתחלה ושכחתי מזה, אבל הרגשתי בכל מקום ריח של מכבסה. בסוף הבנתי שזה ממני. אני נורא אוהבת ריח של מכבסות, אז לא יכולתי להתאפק.

הכי זול- הבושם המוקטן של לאוקסיטן נרכש באחת עשרה שקלים. היה איזה מבצע של יום אחד. זה בושם האימורטל שלהם והוא מעולה.

בשמים שהיו לי ונמאס לי מהם מהר- The One של דולצ'ה וגבאנה הריח עלי אחרי כמה זמן כמו אפרסק רקוב.

הקלאסיק של גוטייה שקניתי בטעות. רציתי את אחת הגירסאות שלו שהייתה מוצלחת. אותו אני לא סובלת. לא הסכימו להחליף לי למרות שהדיילת הבטיחה לי שזה הבושם שעל הדוגמית שלו הצבעתי. עד היום יש לי בחילה כשאני מריחה אותו.

הבושם של וורה וואנג שבתמונה, התחיל לשעמם אותי די מהר. יש בו משהו דלוח לטעמי. 

A Scent של איסי מיאקי. הוא מעולה, סבוני ולא מתוק אבל משום מה אחרי כמה זמן לא אהבתי את איך שהוא מתקבל עלי.

Be Deliciosd של דונה קארן. הבנתי שעלי הוא מתקבל חמוץ מדי. על אחרות אני אוהבת אותו.

כשזה קורה אני בדרך כלל מחלקת אותם לחברות או תורמת.

Dahlia noir, דוגמיות מגלוסיבוקס, טל של סבון ומאסק של באדי שופ

מי גוף בריח תינוק של ללין, פיור גרייס, בשמים של לארטיזאן,לחות בספריי בריח לאבנדר תפוח של סבון, קלואה אינטנס, שמן גוף בריח תה וורדים של סבון

הבשמים שאני הכי אוהבת. דאמה, דליה שחורה וקיץ מתוק.

מי גוף הדרים של סבון, היפנוטיק פויזן או סנסואל, אימורטל, רולים של ללין, לקים

דגני בוקר בטעם שוקולד על הצוואר

כבר שנים שזה הולך להיות הבושם הבא שלי

הדודה האקסצנטרית או האורבנית המתוחכמת

                                 

אתמול הייתי בשתי מכירות ביתיות. אחת של הצלמת תמר קרוון, שבה לא קניתי הפעם, ואחת של רוני כהן, מפיקה של אירועי אופנה. אצל תמר לא מצאתי כלום. זאת אומרת, היו שם דברים יפים, הייתה חולצת עטלף נהדרת עם הדפס גאומטרי צבעוני של אבינת שמדדתי, וחליפת שני חלקים של חולצה וחצאית בוורוד פוקסיה שהייתי שמחה לרכוש רק את החלק העליון שלה, אבל הוא לא נמכר בנפרד והייתה חולצת שיפון עם הדפס ציפורים בורוד סומק שאם לא הייתה עשויה ממאה אחוז פוליאסטר בוודאי הייתי קונה. אצל רוני נרכשה שמלת הפסים הזאת והתיק המשושה בשלושה צבעים. לשמלה אני רוצה להוסיף גומי ואולי לקצר. אני אוהבת בה את וויב כותונת הפסים המשגעת. התיק פשוט יפה נורא. הגרפיות של משטחי הצבע שלו מאוד מדוייקת בעיני.
כבר פעם שניה במכירה כזו שמישהי זורקת לי "את ממש אוהבת צבעים". אני לא בטוחה שאני יודעת איך להבין את זה. לפעמים אני מרגישה שאני לבושה כמו הדודה האקסצנטרית של מישהו. שלקחתי את אהבת הצבעים וההדפסים שלי רחוק מדי. רגעים כאלה גורמים לי לרצות לפרוש אל תחושת הביטחון שבבגדים קלאסיים יותר, או במונוכרום ארכיטקטוני נזירי נוסח רונן חן ודומיו, שאני אוהבת מאוד על אחרות. לצערי אני חובבת ריגושים בלתי נלאית. אני חושבת שרגע השפל שלי היה כשהבנתי שאני בוחנת את הבגד של בובת הסבתא במשחקיה עם עומר וחושבת איך הייתי משלבת אותו במלתחה שלי. סליחה על הבלגן בתמונות. הייתי רוצה להגיד שזה בגלל שלא הספקנו לסדר, אבל אנחנו פשוט אנשים מבולגנים והבית תמיד נראה ככה. הגרביים קצת הורסות לי את התמונה. הן צריכות להיות בצבע אחר.


                                                   

עוד שמלה שהשמשתי. לא משהו רדיקלי. הצרתי קצת והוספתי גומי, אבל זה נראה הרבה יותר טוב לדעתי. אני עובדת על עוד שמלות, שלחתי מעילים לניקוי יבש, ואני רוצה לנסות לעשות מכירה בעוד שבועיים. אני אשתדל לצלם עוד דברים שהולכים להיות שם לבלוג ולעשות עמוד פייסבוק.

                                                
יעניין אתכם לקרוא פוסט על בשמים? זו התמכרות די רצינית שלי, ועכשיו התאהבתי באחד חדש. אני שוקלת לסקור את אלה שאני הכי אוהבת, אלה שיש לי ואלה שאני רוצה.

Working class anti-hero

אני אוהבת עונות מעבר. הן מאוד מגוונות מבחינת אופציות הלבוש, ונגמרות לפני שהן מספיקות להימאס. בימים האחרונים הלבוש המועדף עלי הן סניקרס גבוהות של ארו עם שמלה. הן נקנו עם השוברים שהיו לשופרא לפני שבועיים ומאז לא מתחשק לי להוריד אותן. הן נוחות, ורסטיליות, קצת טינאייג'ריות אבל עדיין קלאסיות ובינתיים שילבתי אותן עם מכנסי בד שחורות, ג'ינס צמוד, שמלות ומכנסיים קצרים ועם הכל הן עבדו לי טוב והוסיפו עניין ונגיעה של חיספוס. 

התחדשות נוספת מאתמול היא מגהץ הקיטור החדש שלי. עד עכשיו עבדתי עם מגהץ אדים זול ומטפטף שהייתרון היחיד שלו היה שממש קשה לחטוף ממנו כוויה. המגהץ החדש הוא כלי עבודה רציני וכבר הספקתי לשפץ איתו שתי שמלות אתמול. אחת היא שמלת הג'ינס של חגית טסה שקיבלתי. קרובי משפחה וחברים יודעים שאני תמיד שמחה לקבל את הבגדים שהם כבר לא לובשים. היא היתה גדולה עלי אז הקטנתי אותה. עוד לא החלטתי אם להשאיר את השרוולים אז בינתיים הם נשארים. השניה היא שמלת וינטאג' אפורה מנוקדת ששיניתי לה את קו המחשוף, הורדתי לה את השרוולים והוספתי לה גומי. אני שוקלת להוסיף סרט שחור שיתן קונטורים מודגשים למרות שהיא יפה גם ככה. עשיתי לה סרט אלכסון משאריות השרוולים שהורדתי בעזרת המגהץ החדש והמהמם. הוא נראה תמים וסגול וחמוד, אבל כבר חטפתי ממנו כוויה קטנה.  
את שמלת הג'ינס המחודשת לבשתי היום לביטוח לאומי ולשכת התעסוקה, עדיין ברדיפה אחרי הזכאות לקורס. היא שמלת פועלת מבד פועלים ולכן נראתה לי הולמת איכשהו את המעמד. בדרך הביתה עצרתי במאפיית לחמים ופינקתי את עצמי בלחמניית שוקולד מופלאה ובלחם שיפון, ובשני סוגי גבינות מסריחות. אני נורא אוהבת גבינות מסריחות, ובדרך כלל קונה אותן רק בחנויות שאפשר להריח מרחוק, שזה החוק שלי גם בנוגע לחנויות שוקולד ומאפיות, אבל היו טעימות ליד הקופה, ולמרות שהמאפיה לא הצחינה מגבינה החלטתי לנסות אותן והן אכן מוצלחות. די עדינות אבל טעימות.

חגורה- לוצ'י, שמלה- חגית טסה, שרשרת-נעמה ברוש, נעליים-ארו

שמלה-וינטאג' ששיפצתי, ג'קט ממכירה ביתית, נעליים-ארו

המגהץ החדש והסגול שלי

השמלה שאני עובדת עליה

שרשרת הדובדבנים של נעמה ברוש