מסיבת תחפושות של בן אדם אחד

קורס הפוטושופ שלי מתקרב לסיום ולקראת הפרויקט הסופי אני צריכה לעשות עבודה שתהיה מעניינת מספיק לתיק העבודות ומהנה מספיק כדי שלא אעזוב אותה באמצע. אלה חלק מהצילומים שעשיתי לקראתה. אני הולכת לביים סצנה שבה אגלם דמויות שונות. מעניין אותי מה אתם חושבים על חומרי הגלם. אעלה גם את התוצאה הסופית כמובן. דוד צילם את התמונות בחדר המדרגות, כמו בדרך כלל, ונראה לי שקצת הבהלנו את אחת השכנות, אבל היה כיף. יכול להיות שאני לגמרי מגזימה עם ההיקף של הפרויקט הזה? חלק פשוט לוקחים תמונות מהאינטרנט. לא הופכים את זה להפקה. תמיד אני חייבת לסבך הכל. אני יודעת שהצבעים קצת לא עובדים ביחד אבל הכל יהיה בסוף בספיה או שחור לבן בטח. יהיו עוד תמונות, אבל הן עוד בשלב התכנון.

גן טרופי

 לפגישה עם איילת מכני לבשתי חולצה עם הדפס טרופי של פול אנד בר וחצאית דנים של קררה מהוינטג' סטור. הסנדלים של ויאליס . לפני זה החלפתי די הרבה אופציות. חיפשתי משהו שיצטלם טוב, שיהיה מעניין אבל לא מוגזם ושיהיה מעניין לכתוב עליו. את הפגישה קבענו בגינת בלפור, שנמצאת די קרוב לדירה שלי, ושיש בה כל מני פינות מוצלות שאפשר להשתמש בהן כרקע. אני גרה באזור מאוד מצולם, והעדפתי למצוא מקום מעניין אבל לא כזה שכבר צולם המון. בסוף התמקמנו על הספסל הזה. 

 הפרח מתכתב עם ההדפס של החולצה. החצאית רחבה עם קפלים קטנים וכיסים גדולים, והאבזם נותן מגע משחקי. את הקעקוע על היד יש לי כבר שתים עשרה שנים ולפעמים אני שוכחת שהוא שם. התלבטתי אם להצטלם עם או בלי משקפיים. בסוף תמיד אני מגלה שאני נראית יותר טוב עם. אולי פשוט התרגלתי.

יש עוד תמונות מהמפגש בטאמבלר של איילת. שווה גם להסתכל על שאר הצילומים שלה.

שלב המראה

כשהייתי בת 17 נסעתי בפעם הראשונה בחיי עם מי שהיה החבר שלי אז ומי שאז היה ידיד והיום הוא בעלי לפסטיבל שנטיפי. בתור צעירה נאיבית ומסוחררת שראתה את "שיער" ואת הסרט התיעודי של וודסטוק כמה פעמים יותר מדי, אפשר להגיד שזרמתי. הרגשתי שאני שם ושזה באמת קורה. ניסיתי להרגיש אהבה קוסמית גדולה ולהיות חמודה ומעופפת, ולשים בצד את אישיותי הנוירוטית, אכולת הספקות העצמיים. אני לא זוכרת אם זה עבד. נראה לי שלא. אבל הבגדים היו כיף גדול. אהבתי להיות היפית. אהבתי להשתעשע בהרס עצמי ולהעמיד פנים שאני ג'ניס ג'ופלין של תקופתי למרות שאני די חסרת כישורים מוזיקליים. בכל אופן, הקטע עם התלבושת כנראה עבד, כי ניגש אלינו מישהו שאמר שהוא צלם וביקש לצלם אותנו. הסכמנו. כמה שנים אחר כך, כשלמדתי אמנות והייתי בשלב הציני והסופר מודע לעצמו שאנשים עוברים לפעמים בגיל 24, נתקלתי בתמונה שלי בעיתון, בכתבה שעסקה בתערוכה של אותו צלם. הייתי במקום מאוד שונה בחיים, במקום חדש בו כולם ביקורתיים וציניים, והתפללתי שאף אחד לא יזהה אותי מהתמונה. אני נראית בה שונה מאוד. קצת מלאה יותר, למרות שליד יפתח, בן זוגי אז, כל אחד היה נראה מלא יותר.

צילום של אייל בן דב, שלי ושל יפתח משנטיפי (2000? לא זוכרת)

נזכרתי בתמונה הזו עכשיו בגלל שיתוף פעולה שאני עושה עם בלוגרית אחרת. בפורום אופנה בתפוז, בו אני קוראת בלי לכתוב, היא הציעה לצלם בלוגריות אופנה ושהתמונות ילכו גם לטמבלר שלה וגם לבלוג של המצטלמת. תמיד מסקרן אותי לראות את עצמי מבעד לעיניים אחרות, ולכן אחרי התלבטות קצרה מאוד יצרתי אתה קשר וקבענו יום ושעה לצילומים. בימים הבאים חשבתי הרבה על מה שהרגשתי כשהתפרסמה התמונה. בלימודי האמנות יצא לי להצטלם די הרבה, לפרויקטים של עצמי ושל אחרים, ותמיד היה בזה אלמנט של איבוד שליטה. אבל אז נוסף רובד של מודעות עצמית שבגיל 17 חסר לי. בתערוכות צילום לפעמים ישנה תחושה שהמצולם לא מודע לסוג המבט שהוא מזמין, מבט שהוא לפעמים פטרוני ומתנשא, מלגלג אפילו. כאמנית שהיא חלק מהפרויקט הרגשתי שליטה על המבט הזה. כמודל בלבד הרגשתי חשופה למבטים שאמורים לעבור מעל הראש שלי, כמו נושא לבדיחה על חשבוני, ולא כמי שמספרת אותה.

צילמה רופינה לין, את החולצה והבובה אני תפרתי

הפגישה עם איילת, הצלמת, הייתה מהנה. דיברנו על אבדן השליטה על כל חומר שעולה לרשת, ועל שאלות אתיות שהמצב הזה יוצר והגדרנו מטרות וגבולות.היא הייתה רגישה ומעוררת אמון. אני חושבת שהבחירה שלי להעלות את התמונה משנטיפי היא ניסיון לנכס לעצמי מחדש את הדימוי הזה.

על סשן הצילומים עם איילת עוד בפוסט אחר