‏הצגת רשומות עם תוויות בלוגים. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות בלוגים. הצג את כל הרשומות

יום שישי, 9 באוקטובר 2015

מה בתיק, הגרסה המאוירת והמצונזרת.

לפני המון זמן כתבתי פוסט "מה בתיק" בגרסה לא מצונזרת, ניירות טישו משומשים וסנדוויצ'ים עם עובש והכל.  גם הפעם התפתיתי להכניס את הגביעונית שלי ועוד אי אילו פריטים מהסוג שגורם לאנשים לאי נוחות אבל התאפקתי. ניסיתי כל מיני טכניקות של איור בפוטושופ כי אני מרגישה שעדיין לא מצאתי את השפה הויזואלית שלי. התוצאה לפניכם.

תיק של היידי. הוא אצלי כבר שנים והוא די מטונף ומוכתם למרות שמדי פעם כשנשפך עליו משהו באמת מגעיל אני זורקת אותו למכונת הכביסה.
פודרת הבלוט של מאק והמברשת של לאוקסיטן. שניהם מעולים ונמצאים בתיק האיפור שלי באופן קבוע.

קרם ביבי של אסתי לאודר. הכיסוי שלו סביר ויש לו SPF 30. הוא מלווה אותי בימים ארוכים שמצריכים מריחה חוזרת של קרם הגנה.

אודמים. כרגע אחד בצבע יין של איל מקיאז' ואחד מוקטן בצבע ורוד טבעי של ג'יבנשי. אודם בתיק מציל אותי כשאני מרגישה חיוורת, לא נשית או כשאני צריכה שמשהו יעודד אותי.

מגבונים לחים של "סבון". אני קלוצית רצינית וגם לפני שהיו לי ילדים תמיד יצא לי להתלכלך. רטבים, צבעים וקרטיבים תמיד יטפטפו ויימרחו לי על הבגדים (ולכן אני נמנעת באדיקות מלבישת פריטים לבנים). חבילת מגבונים בתיק היא הכרחית לאנשים כמוני. בעיקר כשיש להם ילדים ופוטנציאל הטינוף מכפיל את עצמו.
ארנק פרוותי של ניקי. אני לא יודעת מה עבר לי בראש כשקניתי אותו. הוא חמוד ואני מנסה להראות כמו בן אדם מבוגר רוב הזמן. אבל תודו שהוא חמוד.



תמונות של הילדים שלי בארנק. הציור לא עושה עימם חסד. הם קסומים.
משקפי שמש אופטיים. כי צריך. 
 כדורים נגד אלרגיה, כדורים נגד חרדה וכדורים נגד כאב ראש. אם תהיה אפוקליפסת זומבים אני מסודרת. בעיקר אם יתברר שאני אלרגית לזומבים.
 עליונית. בגלל שהסתיו סוף סוף הגיע. כרגע זו חולצת ג'ינס של קסטרו מלפני שלוש שנים.




 קרם ידיים בריח שקדים של לאוקסיטן. יש לי עוד כמה ריחות וקשה לי להחליט איזה מהם אני הכי אוהבת.
צורפתי לקבוצת וואטסאפ של בלוגריות ביוטי ואופנה ישראליות. חשבנו להעלות יחד פוסט "מה בתיק" ואז לקשר לפוסטים אחת של השנייה, אבל יש לי יכולת איפוק של ילד בן ארבע. אני יודעת את זה בגלל שיש לי אחד כזה בבית. לתיקים נוספים אתן מוזמנות לבקר בבלוג של טלי ובבלוג של לנה


יום ראשון, 15 בספטמבר 2013

גיא מלך הבלוגריות- הפקת האופנה הראשונה שלי

אני מאוד אוהבת את התכשיטים של גיא גיל. הם מצליחים להיות פרועים ונוסטלגיים בו זמנית. ללחוץ על בלוטות הזיכרון ועדיין להיות עכשוויים לגמרי. בגדול אני לא הטיפוס של הפקות אופנה. כשאני מצטלמת אני מעדיפה את השליטה אצלי . סוג של הפרעה כנראה. ועדיין רציתי לקחת חלק בהפקה המקסימה של גיא גיל. השרשרת שבחרתי דווקא פחות אופיינית בעייני לעיצובים שלו שהם לרוב מאוד צבעוניים. יש בה אלמנטים שבטיים והיא כמעט מונוכרומטית. אהבתי את השקט היחסי שלה, שהיא מצליחה להכיל למרות המאסיביות והעומס. בדיעבד הייתי משלבת אותה אולי אחרת למרות שעם הטקסטורה והצבע של החולצה היא עובדת נפלא בעייני. 
הצלם גיא חמוי הצליח לגרום לי להרגיש בנוח ולשחק קצת מול המצלמה. עמוק בפנים אני דרמה קווין שלא יודעת גבולות.
המאפרת פז רייכרט מסטודיו עדה לזורגן אמנם לא הוציאה אותי מהקומפורט זון שלי למרות שניסתה אבל התוצאה חיננית ועדינה. גיא ניסה לשכנע אותי לנפח את השיער אבל יש לי מגבלות בכל מה שקשור לשיער שלי ואני מעדיפה אותו במידה של שליטה.
עוד פרטים על ההפקה בבלוגים של שאר הבנות ובדף הפייסבוק של גיא גיל




יצאתי שמנמנה ליד כל הבחורות הרזות והגבוהות האלה

רוני, דיאנה, קורין, מאיה, יאנה, נוגה, אני ואוליה

אני בעמידה של שחקן פוטבול בעוד השאר מצליחות להישאר חינניות

אני לא יודעת לקפוץ. זה בטח פוטושופ (סתם. אולי לא)




יום רביעי, 28 באוגוסט 2013

למה אני לא אוהבת לכתוב

היו לי כל מיני הזדמנויות לכתוב בתשלום, דבר שתמיד רציתי לעשות. המסקנות שלי מההתנסויות המעטות שלי בתחום הן אלה:
- אני לא חכמה מספיק כדי לא להתייחס לטוקבקיסטים. ניסיתי להגיד לעצמי שאי אפשר לרצות את כולם ושאני לא באמת רוצה. זה לא עבד. ניסיתי לא לקרוא טוקבקים, אבל אני סקרנית מדי. 
-היו פעמים בהן הרגשתי שנואה ומושמצת בגלל טוקבק אחד או שניים מתוך המון. למרות הרוב החיובי המיעוט האכזרי פשוט שיתק אותי. 
- בביקורת הספרות הראשונה שכתבתי ל"ספרים", על 101 דלמטיים, נפלה טעות עריכה קטנה. כל הטוקבקים נטפלו אליה. זה היה ברוטאלי.
-אני מקווה להיות בוגרת מספיק מתישהו כדי לחזור ולנסות. אני אוהבת את זה וחושבת שאני לא רעה בזה. אני רוצה שהדברים האלה יפסיקו לערער אותי. אז לא מצאתי חן בעייני מישהו. בחיים האמתיים זה דווקא לא משהו שאני מתרגשת ממנו במיוחד. 
-אני מכורה לדרמות אינטרנטיות קטנות ומכניסה את עצמי המון לוויכוחים עם אנשים זרים על נושאים שנויים במחלוקת. אני גם לא מפחדת להיות בצד היותר שנוי במחלוקת של הוויכוח. כשזה מתחיל לגלוש לעלבונות אישיים אני משתדלת לפרוש ובמקרים קיצוניים גם לחסום.
-בינתיים הבלוג הזה הוא מקום די בטוח בשבילי אבל אני יודעת שתחושת הביטחון הזו היא מזויפת. זה שטח ציבורי וכל אחד יכול לקרוא ולהחליט להתעצבן ממשהו שכתבתי.
-היה לי פוסט בו כתבתי שבעייני לצחוק על מה שלובשים אנשים ציבוריים זה סוג לגיטימי של סאטירה. הוא קיבל בערך מאתיים ומשהו תגובות. כינו אותי בו בשמות איומים, כתבו שאני בן אדם שטחי ושהנשמה שלי שחורה. קצת שמחתי שכל כך הרבה אנשים קוראים אותי וקצת הרגשתי כמו האישה הכי מושמצת במדינה. זה בעיקר היה מצחיק, אבל גם די סטרסי.
-אני חושפת הרבה יותר מדי מהחיים האישיים שלי ברשת. חלק מזה הוא אקסהיביסיוניזם, חלק גראפומניה, השאר מבולגן מכדי שאוכל להסביר אותו.
-בכל פעם שאני נסערת ממשהו שמישהו כתב עלי דוד אומר לי להתנתק קצת מהאינטרנט והוא בטח צודק אבל היו לי גם המון חוויות נעימות עם מגיבים ועם כתיבה וקשה לי לוותר על זה לגמרי.
-נראה לי שהפוסט הבא יהיה סקירה של מוצרי טיפוח לשיער. משהו רגוע כזה.




יום רביעי, 3 באפריל 2013

קצת פוטושופ והרבה נוירוזה


היה לי היום שיעור שבו למדתי לשחק עם צבעים, אז הייתי חייבת לנסות לאפר את עצמי בעזרת פוטושופ. אני לא בטוחה שזה נראה טבעי במיוחד, אבל אני רק בהתחלה ומתאמנת כל הזמן. אשמח לפידבקים. אז אם תהיתם לאן נעלמו העיגולים הכהים מסביב לעיניים שלי, זה לא קונסילר חדש.  את השמלה מצאתי במכירה של פלורה מהבלוג "בגדים על עצים". היא אחת מעיתונאיות האופנה והבלוגריות שאני אוהבת לקרוא והטעם שלה באופנה צבעוני, שמח ומעניין, כך שבמכירות שלה אני כמעט תמיד מוצאת פריטים שאני רוצה.  במכירה היא לבשה אוברול פרחוני של מנגו שגם לי יש. זו סיטואציה שאני לא יודעת מה לעשות בה. כשאתה יודע שלמישהו יש את אותו הבגד שגם לך יש אתה אמור להימנע מללבוש אותו כשאתה עלול לפגוש את אותו בן אדם? ואם זה בגד ששאלת אותו מאיפה הוא ואז רכשת לעצמך? ואם זה משהו שראית בבלוג של מישהו ורכשת בהשראתו?

יש כל מיני דברים שאני חושבת שיש לגביהם כללים שאני פשוט לא מבינה. אני בטח לגמרי מנפחת את זה לעצמי בראש, אבל נראה לי שיש פה פוטנציאל מבוכה עצום. בעיקר לנוירוטית כמוני. אני פשוט צריכה להפסיק לשאול אנשים מאיפה הבגדים שלהם.
בזו קצת השתוללתי עם הריטושים

זו בלי פוטושופ



יום רביעי, 27 בפברואר 2013

מכירה ב-1.3


אני שוב עושה מכירה. צילמתי חלק קטן של דברים שיהיו בה. זה  דף האירוע בפייסבוק. אני אשמח אם תבואו. אארח גם את תותים, אקססוריז סרוגים מקסימים של אפרת אביגיל בשארי. רוב הדברים שלי יעלו פחות ממאה שקלים.
סליחה שהזנחתי קצת את הבלוג. אני בתקופה קצת מטורפת, בין ההתחיבויות שלי ל"הארץ" והלימודים. אני מקווה שאתם קוראים אותי גם שם
שמלת תחרה בצבע קרם. 130 ש"ח

שמלה משובצת וינטאג' 60 ש"ח

חולצה מנומרת H&M מלפני כמה שנים 50 ש"ח

חצאית וינטאג' 50 ש"ח

חולצת תחרה 60 ש"ח

סוודר אוברסייז עם פאייטים 120 ש"ח

סוודר שחור לבן עם וורדים 70 ש"ח

שמלת וינטאג' 60 ש"ח

חצאית צמר 60 ש"ח



סניקרס מידה 37 של D.A.T.E
80 ש"ח

חגורה אדומה 50 ש"ח
                                   



יום שישי, 25 בינואר 2013

געגועי לכפילה כריזמטית


קארי בראדשו אמרה פעם שניו יורקרים ילכו גם לפתיחה של מעטפה אם יגישו שם שמפניה. יכול להיות שגם בתל אביב זה ככה? למכירת הסאמפלים של גרטרוד הלכתי בין השאר כי אני אוהבת את הדברים שלהם. כבר כתבתי על זה כאן. אני חייבת להודות שכשפתחתי את הבלוג הייתה לי מין פנטזיית עיתונאית אופנה ששולחים לה הזמנות ומתנות כדי שתכתוב על דברים. זו לא הייתה הסיבה אבל בהחלט חלק מהאפיל של התפקיד, למרות החסרונות. המכירה הזו הייתה הפעם הראשונה בה הוזמנתי לאירוע בלוגריות. הייתה קאווה והיו תותים שמנמנים ואדומים והמעצבת המתוקה דיברה איתנו קצת על התהליך שעוברים הפריטים תוך כדי התגבשות הקולקציה.
לפעמים הייתי רוצה שתהיה לי כפילה כריזמטית, מגניבה וקצת יותר יפה שאוכל לשלוח למקומות כאלה במקומי. אני תמיד מרגישה שכשאנשים שמכירים אותי מהבלוג פוגשים אותי במציאות הם קצת מתאכזבים. אני חושבת שאם הייתה לי כפילה כזו הייתי מקנאה בה נורא, אז אולי עדיף שלא.
השיער שלי עכשיו חום בהיר. אני מתכוונת לחזור לכהה בקרוב, אבל בינתיים רוצה להוציא מהסיסטם את הכמיהה לבהיר. אני יודעת שזה פחות מחמיא לי. אולי זה בגלל שעכשיו אני פחות יודעת איך להתאפר ומה ללבוש עם הצבעים האלה. אני חושבת שמעיל העננים שהצטלמתי איתו בסייל הוא בהחלט צעד בכיוון הנכון. הוא מקסים בעיני. אני אוהבת עננים. אהבתי מאוד גם את השמלות בהשראת חולצה גברית.




                 

יש לי אינסטגרם. עומר נראה בתמונה הזו כמו שחקן פוטבול קטן מהסבנטיז
                                 


יום שלישי, 18 בדצמבר 2012

הבלוג החדש שלי ושלושה פוטנציאלים של חצאית

יש לי בלוג חדש בבלוגיה של הארץ, למי שרוצה לקרוא גם שם על הניסיונות המוזרים שלי בגיבוש זהות ושפה אפנתית. קוראים לו חיים בבגדים. אני אשמח אם תיכנסו ותכתבו מה חשבתם. אני עדיין מנסה להסביר לעצמי את ההבדלים בין הבלוגים, ונראה לי שבינתיים זה מרגיש יותר כמו בית. כנראה עניין של הרגל. כאילו שפה אני כבר לא צריכה להצדיק את עצמי על הבמה שקיבלתי ושם עדיין יש לי מה להוכיח.
עשיתי ניסוי. השמלה הזו עלתה לי עשרה שקלים בחיסול של החנות מרלין אהובתי. קניתי אותה בכוונה להשתמש בה כחומר גלם. לדעתי היא לא כל כך לבישה ככה. בינתיים חשבתי על שלוש חצאיות שאני יכולה לתפור ממנה, אני רק צריכה לבחור אחת מהן. תכתבו לי מה חשבתם. הן כולן קצת דרמטיות ומוגזמות, אבל זו אופיה של קטיפה אדומה. 

השמלה בשלמותה



ראפלס בלי הרקמה 



פפלום



יום שבת, 8 בדצמבר 2012

תלתל זהב

אמא אומרת תמיד: מחמדי, 
לילדי ראש זהב, 
ראש זהב לילדי. 

וברחוב הם קוראים לי ... ג'ינג'י. 
בכיתה הם קוראים לי ג'ינג'י 
אפילו בלילה בתוך תוך כרי 
יבער שערי! 
ג'ינג'י... 
(מתוך "ג'ינג'י" של מרים ילן שטקליס, משוררת הילדים המלנכולית והאהובה עלי.)



כשקראתי שמחוץ לאירלנד כבר לא רוצים תורמי זרע ג'ינג'יים הייתי קצת עצובה. תמיד הייתה לי חולשה לשיער אדום לוהט ולאנשים שנושאים אותו על קודקודם, אבל כנראה שאני במיעוט. הכל התחיל כשקראתי את "האסופית" בכיתה ב'. לי היה שיער בצבע שחשבתי עליו כ"שחור של מכשפות" ולא הבנתי איך אפשר לרצות להיפטר מהאדום המיוחד הזה, שכמו יצא מסיפור אגדה. צבע של נסיכות, בנות ים וגיבורות בספרים. בסוף השער שלה התכהה לערמוני יפיפה (כפי שרייצ'ל לינד הבטיחה). מגיל ארבע עשרה בערך התחלתי להתנסות בצבעי שיער ובהתחלה הם היו אדומים. הבעיה עם לצבוע לג'ינג'י בניגוד לבלונד למשל, היא שזה לא הופך אותך לכזה באמת. המראה הג'ינג'י הקלאסי מורכב מפרמטרים ודקויות שאי אפשר למצוא בבקבוק צבע. יש בו משהו שדוני, שקוף וחמקמק. על הגבול שבין מוזר ליפהפה. בסוף התחתנתי עם ג'ינג'י. דוד הוא מה שקרטמן כינה בפרק על הג'ינג'ים בסאות' פארק Day walker. ג'ינג'י לייט, בלי נמשים ועם שיער שהתכהה גם הוא עם השנים והפך לערמוני. השער של עומר אדמוני בהיר שבשמש נהיה כתמתם, אבל הוא רק בן שנה וחצי, ובטח עוד ישתנה.

אספתי בשבילכם כמה מהג'ינג'ים והג'ינג'יות האהובים עלי.



הג'ינג'ים שלי. דוד ועומר

האסופית. הג'ינג'ית של ילדותי
ויויאן ווסטווד הנפלאה. המעצבת האהובה עלי

לילי קול. טרי גיליאם ליהק אותה בתפקיד נוודית מסתורית



נאדיה  מ-They call me redhead , בלוג מומלץ לחובבי השדוניות


סוף סוף גיבורה מתולתלת לדיסני. אני רוצה את התספורת שלה

סטלה מקארטני. עוד מעצבת מוכשרת שאני אוהבת מאוד. יש לי חולשה לבריטיים.
משפחת פישר מעמוק באדמה. המשפחה הסודית שלי. ג'ינג'ים שדוניים ויפיפיים






יום רביעי, 3 באוקטובר 2012

נעלי גובלן




בחורף שעבר התאהבתי בנעלי גובלן. הן נמכרו בסטורי ועלו יותר משמונה מאות שקלים, שזה קצת הרבה בשבילי, ודוד צחק עלי שהן נראות כמו ספה של סבתות. במהלך שיטוטי בבלוגים של Refashion נתקלתי בפוסט הזה של בלוגרית סופר מגניבה שיש לה חנות וירטואלית יפה ומיוחדת של וינטאג' ווינטאג' משופץ שנקראת Tunnel Vision. אחד הדברים שמיוחדים בה לטעמי היא האסטטיקה הקשוחה והמחוספסת שבדרך כלל פחות קשורה אסוציאטיבית לוינטאג'. והיא גם טבעונית ופעילה לזכויות בע"ח, שזה נהדר. בהשראת הפוסט החלטתי לנסות ליצור בעצמי נעלי גובלן. 
הבסיס הוא זוג של קרוקס מלפני שנתיים בערך עם מין ציפוי קטיפה שהתחיל להתקלף. את הגיזרה הוצאתי על בד גולמי כמו בדיגום חופשי, ובשביל להדביק השתמשתי בדבק בדים גוטרמן. עם בד דק יותר הן היו יוצאות עדינות יותר. הבד העבה עשה אותן קצת צ'אנקיות, אבל אני מרוצה מהתוצאה. אני מקווה שהן יחזיקו מעמד. לא היה צורך בתפירה, אבל הייתי כל כך מרוצה מזה שהצלחתי סוף סוף להשחיל את האוברלוק שעשיתי להן סתם בשביל הכיף. עצוב. אני יודעת.