היו לי כל מיני הזדמנויות לכתוב בתשלום, דבר שתמיד רציתי לעשות. המסקנות שלי מההתנסויות המעטות שלי בתחום הן אלה:
- אני לא חכמה מספיק כדי לא להתייחס לטוקבקיסטים. ניסיתי להגיד לעצמי שאי אפשר לרצות את כולם ושאני לא באמת רוצה. זה לא עבד. ניסיתי לא לקרוא טוקבקים, אבל אני סקרנית מדי.
-היו פעמים בהן הרגשתי שנואה ומושמצת בגלל טוקבק אחד או שניים מתוך המון. למרות הרוב החיובי המיעוט האכזרי פשוט שיתק אותי.
- בביקורת הספרות הראשונה שכתבתי ל"ספרים", על 101 דלמטיים, נפלה טעות עריכה קטנה. כל הטוקבקים נטפלו אליה. זה היה ברוטאלי.
-אני מקווה להיות בוגרת מספיק מתישהו כדי לחזור ולנסות. אני אוהבת את זה וחושבת שאני לא רעה בזה. אני רוצה שהדברים האלה יפסיקו לערער אותי. אז לא מצאתי חן בעייני מישהו. בחיים האמתיים זה דווקא לא משהו שאני מתרגשת ממנו במיוחד.
-אני מכורה לדרמות אינטרנטיות קטנות ומכניסה את עצמי המון לוויכוחים עם אנשים זרים על נושאים שנויים במחלוקת. אני גם לא מפחדת להיות בצד היותר שנוי במחלוקת של הוויכוח. כשזה מתחיל לגלוש לעלבונות אישיים אני משתדלת לפרוש ובמקרים קיצוניים גם לחסום.
-בינתיים הבלוג הזה הוא מקום די בטוח בשבילי אבל אני יודעת שתחושת הביטחון הזו היא מזויפת. זה שטח ציבורי וכל אחד יכול לקרוא ולהחליט להתעצבן ממשהו שכתבתי.
-היה לי פוסט בו כתבתי שבעייני לצחוק על מה שלובשים אנשים ציבוריים זה סוג לגיטימי של סאטירה. הוא קיבל בערך מאתיים ומשהו תגובות. כינו אותי בו בשמות איומים, כתבו שאני בן אדם שטחי ושהנשמה שלי שחורה. קצת שמחתי שכל כך הרבה אנשים קוראים אותי וקצת הרגשתי כמו האישה הכי מושמצת במדינה. זה בעיקר היה מצחיק, אבל גם די סטרסי.
-אני חושפת הרבה יותר מדי מהחיים האישיים שלי ברשת. חלק מזה הוא אקסהיביסיוניזם, חלק גראפומניה, השאר מבולגן מכדי שאוכל להסביר אותו.
-בכל פעם שאני נסערת ממשהו שמישהו כתב עלי דוד אומר לי להתנתק קצת מהאינטרנט והוא בטח צודק אבל היו לי גם המון חוויות נעימות עם מגיבים ועם כתיבה וקשה לי לוותר על זה לגמרי.
-נראה לי שהפוסט הבא יהיה סקירה של מוצרי טיפוח לשיער. משהו רגוע כזה.
