יום שישי, 25 בינואר 2013

געגועי לכפילה כריזמטית


קארי בראדשו אמרה פעם שניו יורקרים ילכו גם לפתיחה של מעטפה אם יגישו שם שמפניה. יכול להיות שגם בתל אביב זה ככה? למכירת הסאמפלים של גרטרוד הלכתי בין השאר כי אני אוהבת את הדברים שלהם. כבר כתבתי על זה כאן. אני חייבת להודות שכשפתחתי את הבלוג הייתה לי מין פנטזיית עיתונאית אופנה ששולחים לה הזמנות ומתנות כדי שתכתוב על דברים. זו לא הייתה הסיבה אבל בהחלט חלק מהאפיל של התפקיד, למרות החסרונות. המכירה הזו הייתה הפעם הראשונה בה הוזמנתי לאירוע בלוגריות. הייתה קאווה והיו תותים שמנמנים ואדומים והמעצבת המתוקה דיברה איתנו קצת על התהליך שעוברים הפריטים תוך כדי התגבשות הקולקציה.
לפעמים הייתי רוצה שתהיה לי כפילה כריזמטית, מגניבה וקצת יותר יפה שאוכל לשלוח למקומות כאלה במקומי. אני תמיד מרגישה שכשאנשים שמכירים אותי מהבלוג פוגשים אותי במציאות הם קצת מתאכזבים. אני חושבת שאם הייתה לי כפילה כזו הייתי מקנאה בה נורא, אז אולי עדיף שלא.
השיער שלי עכשיו חום בהיר. אני מתכוונת לחזור לכהה בקרוב, אבל בינתיים רוצה להוציא מהסיסטם את הכמיהה לבהיר. אני יודעת שזה פחות מחמיא לי. אולי זה בגלל שעכשיו אני פחות יודעת איך להתאפר ומה ללבוש עם הצבעים האלה. אני חושבת שמעיל העננים שהצטלמתי איתו בסייל הוא בהחלט צעד בכיוון הנכון. הוא מקסים בעיני. אני אוהבת עננים. אהבתי מאוד גם את השמלות בהשראת חולצה גברית.




                 

יש לי אינסטגרם. עומר נראה בתמונה הזו כמו שחקן פוטבול קטן מהסבנטיז
                                 


יום ראשון, 20 בינואר 2013

ביי ביי בלונדי





אחרי שבוע של צהוב אני רוצה לחזור לצבע כהה יותר, אבל לא רציתי לעשות את זה לפני שאתן לכם לפחות תמונה שלי בלונדינית. התגובות היו בעיקר באזור ה"זה פחות גרוע ממה שדמיינתי שזה יהיה".  אני חושבת שזה נחמד אבל נראה מאוד לא טבעי. אולי אני צריכה לנסות גוון אחר, או לתת לזה קצת יותר זמן. מה חשבתם?


יום חמישי, 17 בינואר 2013

קסם אנדרוגיני ומי חמצן


 צבעתי את השער. הוא די בהיר עכשיו עם אזורים מחומצנים לפלטינה. אני אוהבת את זה אבל עדיין לא יודעת אם זה מחמיא לי באמת או שבעיקר מרגש אותי השינוי. עוד לא יצא לי ממש להצטלם עם זה. אני אעלה עוד תמונות כשיהיו. אני אוהבת שינויים. יש לי מין פנטזיה שמתישהו אני ארגיש מרוצה לחלוטין  רק ממה שישנו ואפסיק לרדוף אחרי שברי רעיונות שקורצים לי באותו רגע. אני חושבת שזה אושר. בינתיים אני רחוקה מזה. אני אוהבת את מה שיש לי, אבל חסרה לי המטרה שיש לאנשים אחרים. כרגע אני בלונדינית ולומדת גרפיקה ועובדת על רומן ועל עוד דברים. לפני זה הייתי ברונטית ולמדתי עיצוב אופנה ועשיתי ילד, וקודם גרתי בקנדה ולמדתי טכניקות הדפס, ולפני זה למדתי אמנות , ולפני זה נדדתי ולפני זה למדתי ספרות ופילוסופיה ונשרתי אחרי שנה. תמיד נראה לי שלאנשים אחרים יש רצף חיים הרבה יותר קוהרנטי משלי. התהליכים שהם עוברים רציפים יותר ויש להם תוצאות. אני משוטטת בעולם ומחכה שמשהו יתפוס.

התפרסמה ביקורת שלי במוסף "ספרים" של עיתון הארץ. אפשר לקרוא אותה פה. כששואלים אותי מה אני עושה אני בדרך כלל מתחילה לגמגם. בזמן האחרון התחלתי לענות שאני כותבת. זה מרגיש לי טוב שסוף סוף יש לי תשובה לשאלה הזו. היא לא תגובה שמספקת את רוב האנשים, ולרוב היא מעלה די הרבה שאלות שאני עדיין לא לגמרי יודעת לענות עליהן, אבל היא יותר טובה מ"כל מיני חלטורות עד שאני אבין מה אני רוצה לעשות". אתם קוראים גם את "חיים בבגדים"? אני מקווה שכן. אני עובדת עליו קשה ומתכננת אליו כל מיני דברים.

בעונה הקודמת של פרויקט מסלול התאהבתי קלות באחד מהמתמודדים, פאביו קוסטה, שזכה במקום השני. הוא הצליח להיות דמות מרתקת למרות שנמנע ממריבות ופרובוקציות ריאליטי מן הסוג הנפוץ. לאורך התכנית הוא לבש גלביות, חבלים, זרי פרחים וחצאיות ארוכות ונראה בהם הכי גברי ואצילי. כל בגד שעיצב או לבש אתגר קונבנציות של יופי מערבי מקובל ושיחק על הגבול שבין המרופט והפשוט למלוטש והמתוחכם. מאז התכנית אני עוקבת אחריו בפייסבוק ועכשיו הוא מוציא קולקציה ראשונה. הייתי רוצה ממנה המון דברים. בעיקר את השמלה השחורה. אני אוהבת מעצבים שמצליחים להכניס דואליות לבגדים שלהם. בכל אופן, אני משוחדת. הבן אדם קסם אמתי. הייתי שמחה לשבת אתו לכוס בירה. 



אני בלונדינית. תמונה שצילמתי בעצמי
                     
פאביו קוסטה


שמלה שפאביו עיצב בפרוייקט מסלול באתגר המייקאובר ל"נשים אמיתיות"


עוד מפרוייקט מסלול


מראה אנדרוגני נהדר מהקולקציה החדשה


עוד אחד
                                           


                                           

                                              


יום שבת, 12 בינואר 2013

מדריך ההישרדות המשפחתי לווירוסים מעצבנים

רק התחיל החורף וכבר אני מרגישה שנהפכתי לסוג של מומחית בהתמודדות עם וירוסים. משום מה, אולי בגלל השינה המשותפת, יש לדברים האלה נטייה לתקוף אותנו קולקטיבית. כשאחד חולה השניים האחרים מיד נופלים אחריו. ניסיתי לאסוף פה את הדברים שעוזרים לנו להעביר את הימים האלה קצת יותר בקלות. כמובן שאף אחד מהם לא משתווה לקרוב משפחה שמגיע עם אוכל ומטפל בילד בזמן שאנחנו מעולפים בחדר השני, אבל האימהות של שנינו עובדות במשרה די מלאה ולמרות שהן עוזרות כמיטב יכולתן עדיין ישנם ימים בהם אנחנו נאלצים לטפל אחד בשני למרות שכולנו חולים.
 אני נורא רוצה להיות מהאימהות שלא מראות לילד טלויזיה ויודעות תמיד להעסיק אותו או לעזור לו להעסיק את עצמו. את הצעד הראשון כבר עשיתי, אין לנו טלויזיה, אבל אנחנו מראים לו די הרבה סרטים במחשב, שזה כמעט אותו דבר. אנחנו מנסים שלפחות אלה יהיו דברים טובים. בינתיים הרשימה כוללת את "גם אני רוצה חיבוק" המקסים של יהודית רביץ שכתבה מיריק שניר שהוא נעים ורגיש וכולנו נורא אוהבים אותו, "כמו גדולים" של אריק איינשטיין, שהוא כיפי ומצחיק ומלא שירים טובים ואנימציית אייטיז מזעזעת, פרפר נחמד ורחוב סומסום האמריקאי ושירים של החבובות מהיו טיוב. עומר גם מאוד אוהב את לואיס ארמסטרונג וסרטים תיעודיים על תולדות המוסיקה. אני לא יכולה להסביר את זה. הוא בן שנה וחצי ולא יכול להסביר לי בעצמו, אבל משום מה הם תמיד משמחים אותו.
את הדובי הסגול שבתמונה תפרתי לעומר כשהוא נולד. רק עכשיו הוא מתחיל להתעניין בחיות רכות. הוא אוהב לתפוס אותן ולקפוץ על דברים כשהן משמשות לו חוסם נפילות. זה די מצחיק. את בובת האלמו דוד קנה לו כששהה בבוסטון. עומר מאוד אוהב אותו. הפיל והג'ירפה הן בובות כף יד. אנחנו עושים לו איתן הצגות והוא מבקש שילבישו לו אותן ועושה לנו גם. הספר "שרשרת הזהב" הוא אסופה נהדרת של שירי ילדים. מצאתי בו את "גלגוליו של מעיל" של קדיה מולדובסקי שזכרתי מילדותי וחיפשתי המון זמן . האיורים של בתיה קולטון מפחידים ומצחיקים ואני נורא אוהבת אותם. הספה הנפתחת הפכה למיטה שלי כשעומר מתעורר בחמש בבוקר ואני רוצה לתת לדוד להמשיך לישון. אנחנו עושים תורנות. דוד קם בלילה ואני בבוקר. לפעמים אני שמה לו דיסק ומנמנמת לידו על הספה. זו המצאה גאונית.
כל רופא משפחה יגיד שכשיש וירוס צריך לשתות הרבה נוזלים. אצלינו הלהיטים כרגע הם קמומיל עם דבש, גינג'ר דבש ולימון ולפעמים זוטה, לימונית ולואיזה מהאדנית. מרק קפוא חוסך המון כוח וזמן כשכולנו חולים. בגדול אני לא בעד מזון מעובד אבל פה מדובר בפתרון מהיר וידידותי כשאתה חולה ואין מי שיכין בשבילך מרק. לגבי הטישויים כרגע אני בסוג של מחלוקת עם חמותי שמעדיפה את אלה עם השמן שפותח את האף. אני אישית מכורה לאלה עם האלוורה שהם גם מנצנצים, גם רכים נורא וגם לא עושים אף אדום ושורף. אפילו סרבן קינוחי האף הפעוט שלי מחבב אותם.












יום חמישי, 10 בינואר 2013

חנות מקוונת חדשה והגרלה

אני קצת טכנופובית. קשה לי עם שופינג באינטרנט. בעיקר של בגדים. אני מאוד אוהבת לגלוש באתרים האלה ולהסתכל אבל בשביל להתאהב בבגד אני צריכה את המגע הבלתי אמצעי שאפשר להשיג רק פנים אל פנים. אני חושבת שזה מזל, כי זו נראית לי כמו התמכרות בעלת פוטנציאל מרושש אצלי. אז בינתיים אני מעדיפה להשאיר את זה ככה. 
על המכירות הביתיות של רוני כהן, שהיא המפיקה של הפלסטיק שוק והבחורה עם העבודה הכי כיפית בעולם, להסתובב בחו"ל ולקנות בגדים, כבר יצא לי לכתוב. אני תמיד יוצאת ממנה עם מציאות, הדברים שהיא מביאה תמיד מיוחדים והמחירים שלה סבירים. עכשיו היא הקימה יחד עם נועה שגב אתר שנקרא 1item, בו היא מוכרת פריטים שהיא מייבאת, והכל מתחת למאה שקלים. לאלה מכן שמעדיפות את האופציה המקוונת שווה להציץ באתר. יש בו דברים יפים, ומעט מכל דגם.
כדי שתכירו את האתר החדש רוני הציעה להגריל בין הקוראות והקוראים של הבלוג את שרשרת החוליות וצמיד הצמה המקסימים שבתמונות. כדי להירשם להגרלה כל מה שצריך לעשות הוא להשאיר תגובה לפוסט עם המייל שלכם כדי שאוכל ליצור קשר עם הזוכה ותשובה לשאלה מה עוד הייתם רוצים לקרוא פה, ולעשות לייק לעמוד הפייסבוק של הבלוג ולעמוד של 1Item.  

שרשרת חוליות מוזהבת
                                  

צמיד צמה עם אבנים




a Rafflecopter giveaway


יום שני, 7 בינואר 2013

ביקור בסטודיו של מיכל איטח

בשבוע האחרון עברתי חוויה קלסטרופובית משהו ברחובות עליה כתבתי קצת בפוסט הזה בגלל שאני בן אדם אופטימי בסך הכל החלטתי להוציא מן הסיטואציה את המיטב ולבקר בסטודיו של מעצבת שחבר משותף מספר לי עליה כבר המון זמן, מיכל איטח למותג Second Skin. אני חושבת שפגשתי אותה פעם או פעמיים לפני זה עם אותו חבר, רק שאז היה מעורב בזה אלכוהול אז אני לא זוכרת הרבה חוץ מזה שחשבתי שהיא קשוחה ומרוחקת, כך שקצת חששתי מהמפגש.
מיכל באה לאסוף אותי במכונית. רחובות זו עיר שכולה עליות וירידות. אני לא יודעת מי תכנן אותה, אבל ללכת בה קילומטר הרבה יותר מעייף מללכת את אותו מרחק בתל אביב נגיד. קצת כמו לטפס על הר. היה לנו זמן מוגבל יחסית. לי היה ילד לאסוף מסבתא שלו ולה הייתה מסיבת פרידה של חברים שעוברים לחו"ל. הסטודיו שלה צנוע. הוא גם חדר שינה וגם המקום בו היא מבצעת את כל שלבי העבודה, מיצירת התוויות ועד ליצירת הגזרות והתפירה. הוא גדוש בבדים, בקבוקי תרופות ישנים, זוגות של נעליים צבאיות, התמכרות שגם לי יש, חפצים ישנים, תמונות ואביזרי תפירה.  
כל בגד שהיא תופרת הוא יחיד במינו. היא לא עובדת בקולקציות אלא על כל אחד בנפרד. בחלקם היא משלבת בדי וינטאג', חלק היא צובעת, מדפיסה או שוטפת באקונומיקה, ובאחרים היא משלבת סיכות עתיקות. כולם נוחים ומחמיאים, ולמרות שלדעתי השפה העיצובית שלה עדיין לא מגובשת והיא מתפזרת בין הרבה סגנונות אני חושבת שהאסתטיקה שלה נוכחת בכל אחד מהפריטים והטיפול שלה בחומר ובצורה נשאר מעניין. בגלל שהיא מעצבת מספר מצומצם של דגמים ועושה את כל השלבים בעצמה רוב הפריטים הם במידות 36-40. 

שמלת מעטפת
                                           
שמלת טי שירט

מראה צבאי משהו

חולצה מושלמת




פואטי ומקסים