בגדים שלא הספקתי

ניסיתי. באמת שניסיתי לכתוב רשימה סתווית או חורפית עם סריגי אוברסייז מכרבלים ומגפונים. אספתי חומרים ואיפשהו בשלב הציור הרגשתי שאני עדיין לא שם. נורא מתחשק לי חורף ואני עוקבת בשקיקה אחרי קולקציות חורף שיוצאות עכשיו ומנסה לגבש לעצמי בראש מי אני רוצה להיות כשיצטנן אבל הכי התחשק לי להיפרד מהקיץ כמו שצריך, עם שמלמלות קטנות מקולקציות עבר שהחמצתי ואני עדיין עצובה בגללן.   הוספתי גם מכנסיים ארוכים, כי בכל זאת מתחיל להיות קר.

 שמלת הקומבינזיון הזו של ענבל מימרן, כי אני אוהבת משחקי שקיפויות וצבעי פודרה עדינים. החיוורון הזה לאו דווקא הולם אותי אבל כן תמיד מרגש.

שמלה של פיו פיו. כי הדפסים גאומטריים זה כיף והגזרה שלה מתוקה.

מכנסיים של שרה בראון בצבע אבן. אני אוהבת קרסוליים חשופים אבל בחורף קר לי מדי ובקייץ אני לא לובשת מכנסיים ארוכות אז אני יכולה ליישם את המראה הזה רק בעונות מעבר, שזה עכשיו.

אני מתכננת את הקעקוע הבא שלי למתישהו בקרוב. זה כנראה יהיה צב והוא כנראה יתמקם לי על הקרסול, כי קרסול הוא מקום טוב לצבים. זו הסקיצה שציירתי לו בינתיים. הוא בטח עוד יעבור עריכה, אבל נראה לי שהוא הצב הנכון. 

חיות צבעוניות שכמותינו

דברים שלמדתי בזמן האחרון:

בסיבוב הראשון לקח לי זמן להניק בלי לנסות להסתיר את עצמי בכל מיני דרכים מסורבלות. הפעם זה קרה מיד, בלי יותר מדי מחשבה או דילמות של צניעות. הפעם היחידה בה העירו לי זו הייתה אישה זקנה ליד הסופר פארם ברחובות. הודיתי לה בנימוס והמשכתי הניק. אם היא הייתה צעירה יותר התגובה שלי הייתה פחות מנומסת. אני בכלל הופכת לפחות נחמדה לאנשים כשזה גורם לי לאי נוחות. כנראה שזה בא עם הגיל.

אני מנסה לדבר עם הילד בעברית נכונה יחסית. אומרת לו שגורבים גרביים וכובע חובשים ונעליים נועלים, אבל כשאני עייפה כל הפעלים שקשורים ללבוש מצטמצמים ל"לשים" ול"להוריד". כרגע הוא אוהב אסטרונומיה ויכול למנות את כוכבי הלכת באנגלית ובעברית לפי המרחק שלהם מהשמש ממרקורי ועד מקי-מקי, שהוא פלנטה גמדית.

יש ברחובות סצנת יד שנייה פעילה ושוקקת. מסיבות החלפת בגדים, מכירות חצר והחנות של הליגה למניעת מחלות ריאה שממוקמת שלוש דקות הליכה מהבית שלי. זו אני שבדרך כלל מתעצלת. פעם חשבתי שמבגדים שקונים בחנות השחפת עלולים להידבק בשחפת. ככה זה כשאתה חרדתי.

להשתמש בכפתור החסימה בפייסבוק. אני לא עושה את זה הרבה, אבל זה יעיל ויש אנשים שלחסום אותם תורם לאיכות החיים שלי ולבריאותי הנפשית. יש אנשים שהייתי רוצה לחסום אבל זה יגרום לי ליותר מדי כאב ראש להסביר להם למה עשיתי את זה. 

לקרוא הוראות כביסה ולא לדחוף הכל למייבש. כבר הרסתי לא מעט פריטים בגלל עצלנות. 

לעשות שימוש חושפני מדי ולא בריא באפליקציות כמו אינסטגרם וסיקריט. אמנם בדיליי ביחס לתקופות השיא שלהן, אבל כרגע אני בתקופה שבה חסרה לי אינטרקציה אנושית מסוג מסוים. 

יש תינוקות שאוהבים לישון. אחרי התחלה סוערת עם ילד שפשוט לא יודע לישון התינוקת חובבת הכרבולים והשינה היא הפתעה משמחת. ספציפית הלילה האחרון היה קשה כי האף שלה היה סתום, אבל דוד תלה לה בצל מעל המיטה ונראה שזה עזר אבל הסריח את החדר.

זברה מתוקה

נמר ירוק

קצת פוטושופ והרבה נוירוזה

היה לי היום שיעור שבו למדתי לשחק עם צבעים, אז הייתי חייבת לנסות לאפר את עצמי בעזרת פוטושופ. אני לא בטוחה שזה נראה טבעי במיוחד, אבל אני רק בהתחלה ומתאמנת כל הזמן. אשמח לפידבקים. אז אם תהיתם לאן נעלמו העיגולים הכהים מסביב לעיניים שלי, זה לא קונסילר חדש.  את השמלה מצאתי במכירה של פלורה מהבלוג "בגדים על עצים". היא אחת מעיתונאיות האופנה והבלוגריות שאני אוהבת לקרוא והטעם שלה באופנה צבעוני, שמח ומעניין, כך שבמכירות שלה אני כמעט תמיד מוצאת פריטים שאני רוצה.  במכירה היא לבשה אוברול פרחוני של מנגו שגם לי יש. זו סיטואציה שאני לא יודעת מה לעשות בה. כשאתה יודע שלמישהו יש את אותו הבגד שגם לך יש אתה אמור להימנע מללבוש אותו כשאתה עלול לפגוש את אותו בן אדם? ואם זה בגד ששאלת אותו מאיפה הוא ואז רכשת לעצמך? ואם זה משהו שראית בבלוג של מישהו ורכשת בהשראתו?

יש כל מיני דברים שאני חושבת שיש לגביהם כללים שאני פשוט לא מבינה. אני בטח לגמרי מנפחת את זה לעצמי בראש, אבל נראה לי שיש פה פוטנציאל מבוכה עצום. בעיקר לנוירוטית כמוני. אני פשוט צריכה להפסיק לשאול אנשים מאיפה הבגדים שלהם.

בזו קצת השתוללתי עם הריטושים

זו בלי פוטושופ

כמה לקים אדומים בחורה צריכה?

את האוברול שאני לובשת בתמונה מצאתי במכירה ביתית לפני כמה חודשים ומאז אני מחכה כבר להזדמנות ללבוש אותו, בעיקר כשאני רואה "גירלז". נראה לי שהאנה הייתה אוהבת אותו. הוא קצת ילדותי, די לא מחמיא, אבל יש בו איזו קלילות שאני אוהבת נורא. הוא מהדברים שעל הגבול הזה שבין יפה ומכוער שהרבה יותר מעניין בעיני מדברים שהם פשוט יפים. את הנעליים קניתי היום בהנחת יום הולדת ברוני קנטור. חודש יום הולדת הוא הזמן שבו כל כרטיסי המועדון פתאום משתלמים ואתה מקבל מלא מתנות. בינתיים קיבלתי טבעת ציפור משלומית אופיר, צללית ניטרלית מאיל מקיאז' וסיכת ראש וחמישים אחוז הנחה ברוני קנטור. ויש עוד שבוע עד היום הולדת. מעניין מה עוד יצוץ.

המון זמן לא השתמשתי בלק בידיים, בגלל התינוק והרעלים. עכשיו התחדשתי בלק בורדו עם נצנוץ כחלכל מאינגלוט, מותג איפור מקצועי מפולין שאמור להיות נטול רעלים. כשאמרתי למוכרת שרוב הלקים שלי אדומים היא אמרה שאדום הוא צבע שנותן המון אפקט במינימום מאמץ. אני חושבת שהמשפט הזה מסכם די טוב את הגישה שלי לאיפור. מורה שלי לפיסול היה אומר שאם משהו לא עובד צריך לנסות לעשות אותו בגדול, ואם הוא עדיין לא עובד לצבוע אותו באדום. 

וידוי: אני לומדת עכשיו פוטושופ. הורדתי מהתמונה את מתג החשמל ואת השקיות מתחת לעיניים. גם הצרתי קצת את הזרועות והעלמתי קצת מהחשמל הסטטי בשיער. ממכר לשפץ תמונות, אבל אני מנסה לשמור על זה עדין.

לק 865 של אינגלוט

לק רולטה רוסית של אסי

                                           

סוודר הדיכאון שלי

סוודר הדיכאון שלי נרכש בחנות יד שנייה בטורונטו לפני שלוש שנים. הוא זכה לשמו מכמה סיבות. העיקרית מביניהן היא שהוא הכי מתאים מבחינתי לימים בהם אני רוצה להתחבא בתוך סוודר ענק עם דוגמה גאומטרית בצבעים צעקניים.  הסיבה השנייה והאישית יותר היא שהוא הזכיר לי מישהי שהכרתי פעם, שהייתה מדברת בפתיחות גמורה על נוגדי הדיכאון והחרדה שנטלה. כשקניתי אותו בדיוק התחלתי טיפול בכאלה והפתיחות שלה היוותה בשבילי סוג של השראה. היא גם התלבשה נהדר. היו לה הרבה סוודרים מהסוג הזה. 

כמו כל בגד תלוי מצב רוח יש תקופות ארוכות בהן אני מתעלמת ממנו, ותקופות של חרישה מאסיבית. אני לא יודעת איך זה שדווקא כשאני הכי רוצה לא לבלוט אני נמשכת דווקא לבגד שמושך כל כך הרבה תשומת לב. הוא כמעט תמיד מקבל תגובות. לא כולן חיוביות. ועדיין אני מרגישה בו עטופה כמו בפקעת. כאילו כל האש שהוא מושך היא זו שנמנעת ממני.

ביקור בסטודיו של מיכל איטח

בשבוע האחרון עברתי חוויה קלסטרופובית משהו ברחובות עליה כתבתי קצת בפוסט הזה בגלל שאני בן אדם אופטימי בסך הכל החלטתי להוציא מן הסיטואציה את המיטב ולבקר בסטודיו של מעצבת שחבר משותף מספר לי עליה כבר המון זמן, מיכל איטח למותג Second Skin. אני חושבת שפגשתי אותה פעם או פעמיים לפני זה עם אותו חבר, רק שאז היה מעורב בזה אלכוהול אז אני לא זוכרת הרבה חוץ מזה שחשבתי שהיא קשוחה ומרוחקת, כך שקצת חששתי מהמפגש.

מיכל באה לאסוף אותי במכונית. רחובות זו עיר שכולה עליות וירידות. אני לא יודעת מי תכנן אותה, אבל ללכת בה קילומטר הרבה יותר מעייף מללכת את אותו מרחק בתל אביב נגיד. קצת כמו לטפס על הר. היה לנו זמן מוגבל יחסית. לי היה ילד לאסוף מסבתא שלו ולה הייתה מסיבת פרידה של חברים שעוברים לחו"ל. הסטודיו שלה צנוע. הוא גם חדר שינה וגם המקום בו היא מבצעת את כל שלבי העבודה, מיצירת התוויות ועד ליצירת הגזרות והתפירה. הוא גדוש בבדים, בקבוקי תרופות ישנים, זוגות של נעליים צבאיות, התמכרות שגם לי יש, חפצים ישנים, תמונות ואביזרי תפירה.  

כל בגד שהיא תופרת הוא יחיד במינו. היא לא עובדת בקולקציות אלא על כל אחד בנפרד. בחלקם היא משלבת בדי וינטאג', חלק היא צובעת, מדפיסה או שוטפת באקונומיקה, ובאחרים היא משלבת סיכות עתיקות. כולם נוחים ומחמיאים, ולמרות שלדעתי השפה העיצובית שלה עדיין לא מגובשת והיא מתפזרת בין הרבה סגנונות אני חושבת שהאסתטיקה שלה נוכחת בכל אחד מהפריטים והטיפול שלה בחומר ובצורה נשאר מעניין. בגלל שהיא מעצבת מספר מצומצם של דגמים ועושה את כל השלבים בעצמה רוב הפריטים הם במידות 36-40. 

לחנות של מיכל במרמלדה

שמלת מעטפת

                                           

שמלת טי שירט

מראה צבאי משהו

חולצה מושלמת

פואטי ומקסים

מנומרת

 האהבה שלי למנומרים הגיעה הרבה לפני האומץ ללבוש אותם. התחלתי בקטן, עם חולצה אדומה מנומרת מH&M, אחריה באו כותונת, גרביונים וצעיף, וטייץ, ועוד חולצה, ותיק, וכך בטפטוף עדין ובהדרגה הם הפכו ליותר ויותר דומיננטיים ונוכחים בארון שלי. לפעמים אני עדיין מרגישה בהם קצת כמו פגי באנדי, אבל מי אמר שזה רע? מעיל הפרווה (הסינתטית כמובן) הזה הוא  הפריט הכי מוקצן במלתחה שלי. היססתי הרבה לגביו. הפעם הראשונה שלבשתי אותו הייתה כשעומר בכה נורא ואני ודוד החלטנו להוציא אותו לסיבוב מרגיע בעגלה. כשלבשתי אותו הילד השתתק והביט בי המום. כנראה שהוא פוחד מנמרים.
המכירה הייתה נחמדה. הגיעו אנשים ועשיתי בערך 1000 שקל, אני חושבת שזה לא היה שווה את הסטרס ובפעם הבאה אני מעדיפה לעשות את זה עם עוד אנשים, אבל בגדול נהניתי. אפילו ראיתי ברחוב מישהי לובשת משהו שקנתה ממני, שזה נחמד.