יום ראשון, 29 ביולי 2012

אהבה חדשה

את הנעליים האלה מדדתי בחנות שלוש פעמים בהפרש של יומיים כל פעם. הן בדיוק במידה שלי ועם עקב נמוך ורחב שאפילו מאותגרת עקבים כמוני מסוגלת להתמודד איתו. שזה משהו שנדיר שאני מוצאת בחנויות וינטאג'. בגלל שלא הצלחתי להוציא אותן מהראש כל השבוע ביקשתי מבעלי ומחבר (שגם צילם, תודה יונתן סטבסקי) שיבואו לפגוש אותי בחנות ולעזור לי להחליט. שניהם שנאו אותן. בסוף קניתי אותן כמובן. אני חושבת שאני מאוהבת.
הנעליים צולמו ונקנו בוינטאג' סטור בשנקין.


יום שישי, 27 ביולי 2012

התחדשויות, ספר והרהורים על בריונות

השבוע עברתי עקירה של שן בינה, אז כדי להתמודד עם החרדה פיציתי את עצמי באוברול קטן ושחור של המעצבת שרון בועז מ"אמה" לפני ובהמון גלידה אחרי. העקירה עברה בשלווה יחסית והודות לבעלי ולקוקטיל של לוריוון וגז צחוק היתה אפילו מהנה משהו. אמא שלי, ששמרה על הילד בינתיים, פינקה אותי בבושם שחשקתי בו כבר כמה זמן, גירסת האינטנס של קלואה. אני יודעת שאני במיעוט, ושרוב הביקורות על הבושם הזה היו גרועות לעומת ההתלהבות מהמקור. אני לא הסתדרתי עם הקלואה המקורי. התווים הפירותיים שלו מתקבלים עלי חדים ומנדנדים מדי. אבל את האינטנס אני אוהבת. יש לו ריח של סבון ורדים.
האוברול הזה, רק בשחור. לא מצאתי תמונה.
סיימתי לקרוא עכשיו את הספר "אספלט" שכתבה מיכל פיטובסקי. הוא די עירער אותי. מוזר כמה שחלקים ממנו מרגישים מוכרים כל כך. בעיקר החלקים מנקודת המבט של עפרי בת האחת עשרה, הם תיאור די קרוב למציאות שלי בגיל הזה. של חיים תחת טרור שבו כל תנועה ונימת קול שלך יכולים לעורר התפרצות בלתי מובנת של אלימות. זה גורם לי לתהות לגבי אנשים. מוזר שנעורים מעוררים כל כך הרבה געגועים. כל העור המתוח שבעולם לא שווה את זה. ודווקא בתיכון היה לי די נחמד, אבל עדיין הסתובבתי עם שיירים של פוסט טראומה מהתקופה ההיא. אני חושבת שהספר מצליח להציג את האלימות הזו בלי להקטין אותה ובלי לנפח אותה. שגרתית, בנאלית ושרירותית כפי שהיא במציאות. הספר השאיר בי חשק לחבק את זו שכתבה אותו, אבל אני בספק אם היא תעריך את זה. מרגרט אטווד אמרה פעם שלרצות לפגוש סופר כי אהבת את הספרים שלו זה כמו לרצות לפגוש אווז כי אתה אוהב לאכול כבד אווז.





יום שבת, 21 ביולי 2012

לפדר את אפי

אתמול קניתי פודרה של מאק. זו פודרה בלוט בגוון מדיום, והיא נעימה ודי שקופה. הצורך בפודרה התעורר אצלי אחרי ששנים השתמשתי בדאבל וור של אסתי לאודר בגוון סנד, והעמידות שלו עשתה מוצר זה למיותר. בזמן האחרון אני מרגישה שכבד לי, הצורך הזה בהסתרה, ולמרות כתמי הפיגמנטציה הבולטים שלי הגיע הזמן להגיע להשלמה עם העור שלי, שרחוק מלהיות מושלם. אז כרגע אני משתמשת בb.b קרים של אנה לוטן , שמספק גם לחות והגנה מהשמש והכיסוי שלו לא רע, אבל בלי פידור הוא דביק ולא עמיד בכלל.
אני אוהבת מוצרי בסיס. לעולם אינני מתעייפת מלנסות חדשים. דווקא עם המקבילה העממית של הדאבל וור, הקולורסטיי של רבלון, הייתה לי חוויה לא נעימה לפני כמה שנים כשעוד סמכתי על דיילות קוסמטיקה. הדיילת התאימה לי את הגוון מדיום בז', ובשילוב של תמימות ותאורה איומה בבית, השתמשתי בו כחודשיים, עד שיום אחד עברתי מול מראה ברחוב ביום שמשי ומצאתי את עצמי מביטה היישר אל דמותי הכתמתמה ופעורת הנקבוביות. אחרי המקרה הזה תהליך קניית האיפור שלי הפך למחקר אטי ומפורט עם נפילות גחמניות מזדמנות.
פודרה היא מוצר שתמיד קסם לי אבל מעולם לא מצא לו מקום בשיגרת האיפור שלי. הצורך לפרוש בכל רגע בתירוץ החינני "אני צריכה לפדר את אפי" שיכול לכסות על מגוון של פעולות מעשיית צרכים ועד הסנפת קוק בשירותים, או פרישה משיחה משעממת,או האקט האקצהביסיוניסטי של שליפתה בציבור ותיקון האיפור באופן פומבי באוטובוס, בסיטואציות חברתיות ובכל מקום בעולם, הופכים את הפודרה למוצר איפור מסוג אחר, כזה שמביא את מאחורי הקלעים אל העולם. היא מצויידת במראה קטנה וגנדרנית ובפאף רך ואוורירי והיא כולה מין אבקה שקופה שכמעט לא עושה דבר למראית עין אך מביאה איתה רצף פעולות של התגנדרות והתפרכסות.
ציור של סרה שאני אוהבת. כל החדר נראה אפוף בעננת פודרה


יום ראשון, 15 ביולי 2012

בולמיית פארמים

מבין ההרגלים המגונים שלי, זה אחד מהמביכים ביותר. ההתחלה שלו היא תמיד תמימה. אני משוטטת בין מדפי הפארמים, מביטה בטסטרים החדשים, מתרשמת מצבעים, ריחות ומרקמים של מוצרים שמבטיחים לעשות אותי צעירה יותר, יפה יותר ולהשאיר אחרי שובל של קסם ורעננות. לרוב אני נכנסת לזה בעיניים פקוחות, מגבילה את עצמי לשתי התזות ומריחה אחת ויוצאת מעודדת יותר עם חומר למחשבה על הרכישה הבאה הפוטנציאלית. אבל לפעמים זה נגמר אחרת. ההיגיון ושיקול הדעת נעלמים, ושדה הראיה מתמלא בהבטחות לא ממומשות. האני הזוהרת יותר, המושלמת, מובילה אותי בין הבקבוקים הנוצצים, מתיזה בושם אחר בושם, הריסים שלי כבר נוגעים בגבות ופני מוטלאים בגווני מייק אפ שונים שאולי אחד מהם הוא האחד שיעשה לי עור מושלם.האודמים זולגים זה על זה משפתיי בצבעיהם המתנגשים והצלליות מגובבות בתערובת בוצית,מכבידות על עפעפי המאובקים. אי אפשר להבחין ביניהן. על האף שלי יש נצנצים.

           דבי הארי מתבשמת באלגנטיות מול שידת איפור מושלמת ותוך כדי משחקת לקרמיט עם המוח


זה נגמר במין walk of shame אנטי קליימטי. מצחינה ומבוישת אני אוספת את מה שנותר מכבודי העצמי ויוצאת מהחנות, משתדלת להתרחק  מהאנשים שחולפים על פני, שלא יריחו את הבושה, לרוב זה נגמר ללא קניה, עם הבטחה לחשוב על זה קצת ולחזור. כשזה נגמר בקניה אני תמיד מתחרטת עליה. "תרפיית הטסטרים" שלי התחילה כשהייתי בת 16 בערך, ובפעמים הראשונות נגמרה בגירוש מנומס מהמקום והזמנה לחזור כשאדע מה אני רוצה. אני יודעת שדיילות קוסמטיקה מתעבות קונות כמוני, ועלי להודות שדי בצדק. ברוב הפעמים אני כן באה לקנות ולהתעדכן במוצרים חדשים, אבל מדי פעם, רק מדי פעם, יוצא ממני השד הטזמני של מחלקת הבשמים והקוסמטיקה, משאיר אחריו גוף מטונף ונפש ממורקת.

מה ההרגלים המגונים שלכם? איך אתם מרגיעים את עצמכם? מה חשבתם? ספרו לי
לילך






יום שני, 9 ביולי 2012

ערב-שמלות


ביום רביעי אני מוזמנת לערב ספרותי שגם בעלי כנראה ישתתף בו, ובתור אמא עייפה שמבלה את רוב ימיה במשחקיות, פארקים ובבית, עבורי זו הזדמנות כמעט בודדה לשלוף מהארון את שמלות הקוקטייל שלי וללבוש אותן אחת על השניה. לצערי זה לא מקובל חברתית וגם יהיה לי חם.

האפשרות הראשונה היא שמלה של רוני קנטור, שאני מאוד אוהבת. ההדפס שלה הוא לגמרי יציאה מאזור הנוחות שלי, אבל משהו בה עושה לי נעים בעין.
החיסרון שלה הוא שלבשתי אותה לערב ספרותי אחר ממש לא מזמן. מצד שני, משוררים בטח יודעים להעריך אישה חסכנית.

נורא אייטיז

 האפשרות השניה היא שמלה שחורה קצרה עם ראפלס בחלק התחתון. היא ממכירה ביתית ועדיין לא יצא לי ללבוש אותה.  אבל נראה לי שקצת השמנתי והיא מסוג השמלות שמראות את זה.
שחורה קטנה

שמלה נוספת היא השחורה הכסופה של דורין פרנקפורט. יש בה משהו רוקנ'רולי קצת קשוח.

אם היה קצת פחות חם הייתי לובשת את שמלת הקטיפה הטורקיזית המושלמת שלי, גם היא של דורין פרנקפורט. מצאתי אותה בסייל במאה שקלים כמה עונות אחרי שהיא נמכרה, ואחרי שהזלתי עליה ריר באינטרנט. זה ריגש אותי נורא, ואף אחד לא הבין למה. בעיני יש בה משהו קסום.

אפשרות נוספת היא שמלה שאני תופרת עכשיו, בעיצובי, שאני מקווה שתהיה מוכנה עד אז אבל לא בטוחה בזה בכלל.


יצא פריים קולנועי משהו


אז אני לא מאוד פוטוגנית והתאורה בבית שלי גרועה. השיער שלי בשנים האחרונות הוא מין שלגיה של דיסני פוגשת את בוב דילן הצעיר, כשהזויות והסימטריה משתנים. מדי פעם אני שוקלת להאריך, להחליק או לצבוע אותו, אבל נראה לי שבינתיים הוא ישאר ככה.

אז על איזו שמלה כדאי לי ללכת? מה כדאי לי לעשות עם השיער?  מה חשבתם?


יום שלישי, 3 ביולי 2012

פמיניסטית שלא מבינה בדיחות נכנסת לבאר

לא תכננתי לכתוב פה פוסט כזה. אולי זה בגלל שסיימתי לקרוא אתמול ספר של מרגרט אטווד, אולי זה החום, ואולי פשוט אני עומדת לקבל. גם הרשומה שבעקבותיה אני כותבת אותו לא באמת ראויה לתגובה. היא שטחית, מטופשת ונפתחת במין התנערות קלילה מאחריות. אני מדברת על רשומה בסלונה בה גיא וינברגר מפציר בנערות ונשים להפסיק ללבוש מכנסיים קצרים מדי. בשם הפמיניזם כמובן. כי אנחנו לא רוצות להיות אובייקטים מיניים. לטובתנו.

המאמר של וינברגר עצבן אותי מכמה סיבות. הסיבה הראשונה היא הפסקה השלמה שהקדיש לסיבות בגללן כל אישה נשואה או מעל גיל 30 אמורה לנטור לבחורות צעירות במכנסונים. בגלל שהן גונבות לנו את כל המבטים כמובן. ומנצחות אותנו במדד הסקס אפיל, שזה הכי לא פמיניסטי. אז אפשר לומר שהאגו שלי הרים את ראשו הענוג, ניער את תלתליו ורצה להכריז שבתור אישה בת 30 אחרי לידה אני עדיין לובשת מכנסיים קצרים, אפילו מאוד קצרים, כי חם לי, כי זה מחמיא, וגם כי זה סקסי. ואני לא חושבת שאני צריכה להרגיש אשמה או מאוימת בגלל זה. או שאני מאיימת בגלל זה על מישהי אחרת. ולשסות נשים אחת בשניה בשם הפמיניזם באופן פטרוני כל כך זה לא באמת פמיניזם.

לאחר מחשבה נוספת, הגעתי למסקנה שהפסקה הבאמת מקוממת היא זו שטוענת שמדובר בהטרדה מינית. אני מכירה הטרדות מיניות. אני מכירה אותן על בשרי ומסיפורים ששמעתי מחברותי וממקרים להם הייתי עדה. אף אחת מההטרדות האלה לא התחילה ונגמרה נגיד, באיזה בחור שהלך ברחוב בלי חולצה או ישב במכנסיים קצרים ובצבצה לו קצת ביצה תועה מהצד. מקרים כאלה, גם אם הם לא תמיד אסתטיים, נפטרים בקלות על ידי הסטה של המבט. זו לא הטרדה מינית. נשים תמיד התלבשו כדי להיות סקסיות. זו חלק מההנאה בלהתלבש, האפשרות להיות מה שאתה רוצה.

אני חושבת שזו תהיה התחסדות מצידי להגיד שאני לא מתלבשת בשביל שיסתכלו. אני נהנית למשוך מבטים ואני מוחמאת מתגובות חיוביות. עצוב לי שזה מכעיס אנשים, שנשים נהנות להיות מיניות ומושכות, ומפחיד אותי שאנשים מתייחסים לזה כאל הזמנה אישית. הכרתי כמה כאלה. אני לא טוענת שכותב המאמר הוא אחד מהם, אבל הפסודו פמיניזם שעולה מהמאמר שלו מסריח מהתחסדות, פחד ורגשות אשם. אז אפשר להאשים אותי בחוסר חוש הומור, ובמיליטנטיות ובהתלהמות ובטח בעוד הרבה דברים. ובכלל תכננתי לכתוב על התספורת החדשה שלי. עם תמונות והכל. אבל הייתי עצבנית.
אולי בפעם הבאה.
לילך