קברט

את שרשרת הלוליינית של לילה מיי חמדתי כבר הרבה זמן. ראיתי אותה בשוק האקססוריז לפני שנה בערך וחשבתי שהיא מושלמת. יש לי חולשה לכל מה שקרקסי וקברטי. חוץ מקרקסים אמיתיים, שמשעממים אותי. השבוע הגעתי לסטודיו שלה במתחם נוגה ושאלתי על השרשרת. במקרה היא עוד הייתה שם, לא בתצוגה אלא בקופסה עם פריטים מקולקציות קודמות. היא הייתה אפילו יותר יפה ממה שזכרתי. את החצאית שאני לובשת בתמונות עיצבתי לפני שנתיים. עשיתי לה את הגיזרה, בחרתי את הבדים, תפרתי, והגשתי אותה בשיעור בו למדתי אז בערך בפורמט שהיא מצולמת בו עכשיו. הקומבינזיון וינטאג', נראה לי שמאובססיה אבל אני לא בטוחה, הפנינים מ-H&M, אייליינר מודגש, סומק בולט ואודם אדום. השיער שלי כרגע גם מתאים לתמה. הוא קצר עם חלקים ארוכים מסביב לפנים וחצי פוני קצוץ. דרמטי ושבור ונוגה כמו שאני אוהבת. השרשרת הזו מזכירה לי ציור שציירתי פעם, של שני לולייני טרפז שקשורים אחד לשני בסרט. הוא פחות מוצלח ממה שזכרתי. אולי אני צריכה לנסות לצייר אותו שוב מתישהו.

נעלי גובלן

בחורף שעבר התאהבתי בנעלי גובלן. הן נמכרו בסטורי ועלו יותר משמונה מאות שקלים, שזה קצת הרבה בשבילי, ודוד צחק עלי שהן נראות כמו ספה של סבתות. במהלך שיטוטי בבלוגים של Refashion נתקלתי בפוסט הזה של בלוגרית סופר מגניבה שיש לה חנות וירטואלית יפה ומיוחדת של וינטאג' ווינטאג' משופץ שנקראת Tunnel Vision. אחד הדברים שמיוחדים בה לטעמי היא האסטטיקה הקשוחה והמחוספסת שבדרך כלל פחות קשורה אסוציאטיבית לוינטאג'. והיא גם טבעונית ופעילה לזכויות בע"ח, שזה נהדר. בהשראת הפוסט החלטתי לנסות ליצור בעצמי נעלי גובלן. 

הבסיס הוא זוג של קרוקס מלפני שנתיים בערך עם מין ציפוי קטיפה שהתחיל להתקלף. את הגיזרה הוצאתי על בד גולמי כמו בדיגום חופשי, ובשביל להדביק השתמשתי בדבק בדים גוטרמן. עם בד דק יותר הן היו יוצאות עדינות יותר. הבד העבה עשה אותן קצת צ'אנקיות, אבל אני מרוצה מהתוצאה. אני מקווה שהן יחזיקו מעמד. לא היה צורך בתפירה, אבל הייתי כל כך מרוצה מזה שהצלחתי סוף סוף להשחיל את האוברלוק שעשיתי להן סתם בשביל הכיף. עצוב. אני יודעת.

להרוס משהו יפה

לפני שלוש שנים אני ודוד בן זוגי גרנו לתקופה של כמה חודשים בטורונטו. זו הייתה תקופה מאוד מוזרה ובודדה בשבילי, שבאה בדיוק כשסיימתי ארבע שנים אינטנסיביות של לימודי אמנות. בהמשך לעבודות קודמות שלי עם בד וכדי להעסיק את עצמי קניתי מכונת תפירה ולמדתי לתפור. אחד הדברים הנחמדים בטורונטו הוא שהיא נמצאת במרחק נסיעה ארוכה אבל לא יקרה בכלל לניו יורק. אז כשהיה לנו זמן  ניצלנו את הקירבה היחסית הזו ונסענו באוטובוס לילי בעשרה דולר קנדיים.

בתור תופרת מתחילה, אחד המקומות שממש רציתי לראות היתה חנות הבדים "מוד", החנות הענקית אליה נשלחים המתמודדים בפרוייקט מסלול האמריקאית לקנות חומרים למשימות. דוד מצא לעצמו ספה נוחה וקרא בפעם השלישית את מדריך הלונלי פלנט לניו יורק ואני הסתובבתי מהופנטת בין הקומות במשך כשלוש שעות. בסוף יצאתי משם עם ארבעה בדים. כותנה רקומה בסגול אפרפר בהיר ואחת נוספת בכחול כהה, משי ורדרד חיוור ובד חצילי שקוף.

מייד כשחזרנו התחלתי בפרוייקטים. בתור תופרת מתחילה אך שאפתנית עבדתי אמנם עם גזרות קנויות, אבל ראיתי בהן בעיקר המלצה ובתוך שבוע נותרתי עם המון שאריות, ערימה של נסיונות כושלים והבד הסגלגל, שהיה היפה ביותר ולכן החלטתי לשמור אותו לסוף.

עכשיו, שלוש שנים וכמה קורסים בתפירה אחרי, הוא עדיין במגירה, שלם לחלוטין. מדי פעם אני פותחת אותה ומסתכלת עליו. הוא מרהיב בעיני, ומזכיר לי חדרי שינה ויקטוריאניים מאובקים, עננות פודרה ופרחים מיובשים. הייתי רוצה לתפור ממנו משהו שהיה הולם את מיס הווישם, אותה כלה נטושה של דיקנס, שמזדקנת בבגדי כלולותיה לנצח. אני מנסה לתכנן אותו בשכבות אווריריות, תלויות. תמיד כשאני רואה בגדים שתפורים מבדים דומים הם נראים לי נוקשים מדי. לא נכונים. אני עדיין מרגישה שחסרה לי המיומנות לקחת את הבד הזה ולהשתמש בו בלי להרוס אותו. עד אז הוא יחכה.

היו שלום
לילך