געגועי לכפילה כריזמטית

קארי בראדשו אמרה פעם שניו יורקרים ילכו גם לפתיחה של מעטפה אם יגישו שם שמפניה. יכול להיות שגם בתל אביב זה ככה? למכירת הסאמפלים של גרטרוד הלכתי בין השאר כי אני אוהבת את הדברים שלהם. כבר כתבתי על זה כאן. אני חייבת להודות שכשפתחתי את הבלוג הייתה לי מין פנטזיית עיתונאית אופנה ששולחים לה הזמנות ומתנות כדי שתכתוב על דברים. זו לא הייתה הסיבה אבל בהחלט חלק מהאפיל של התפקיד, למרות החסרונות. המכירה הזו הייתה הפעם הראשונה בה הוזמנתי לאירוע בלוגריות. הייתה קאווה והיו תותים שמנמנים ואדומים והמעצבת המתוקה דיברה איתנו קצת על התהליך שעוברים הפריטים תוך כדי התגבשות הקולקציה.
לפעמים הייתי רוצה שתהיה לי כפילה כריזמטית, מגניבה וקצת יותר יפה שאוכל לשלוח למקומות כאלה במקומי. אני תמיד מרגישה שכשאנשים שמכירים אותי מהבלוג פוגשים אותי במציאות הם קצת מתאכזבים. אני חושבת שאם הייתה לי כפילה כזו הייתי מקנאה בה נורא, אז אולי עדיף שלא.
השיער שלי עכשיו חום בהיר. אני מתכוונת לחזור לכהה בקרוב, אבל בינתיים רוצה להוציא מהסיסטם את הכמיהה לבהיר. אני יודעת שזה פחות מחמיא לי. אולי זה בגלל שעכשיו אני פחות יודעת איך להתאפר ומה ללבוש עם הצבעים האלה. אני חושבת שמעיל העננים שהצטלמתי איתו בסייל הוא בהחלט צעד בכיוון הנכון. הוא מקסים בעיני. אני אוהבת עננים. אהבתי מאוד גם את השמלות בהשראת חולצה גברית.

                 

יש לי אינסטגרם. עומר נראה בתמונה הזו כמו שחקן פוטבול קטן מהסבנטיז

                                 

בשמים- סיפור אהבה

ארון הבשמים, הלקים והעדשות שלי

ביני לבין מדף הבשמים שלי שוררת מערכת יחסים מורכבת. יש לי נטייה להתאהב בריחות. להאמין שהם יכולים באמת להפוך אותי לאישה אלגנטית יותר, לפאם פאטאל מהממת. להעניק לי כוח משיכה מאגי. בגדול אני מעדיפה ריחות לא אגרסיבים אלא כאלה חמימים וקרובים לעור שיתמזגו בהרמוניה עם כל מה שאני, אבל מדי פעם אני חורגת אל כאלה עם שובל ריח רציני יותר, שבדרך כלל הופכים אצלי לבשמים שמצריכים מצב רוח מאוד ספציפי או שאני מואסת בהם לגמרי אחרי כמה שימושים. קורה די הרבה שאהבה שלי לבושם מוחלפת בתיעוב עמוק. אני לא יודעת למה או איך זה עובד, אבל ככה זה.

המקום שבו אני הכי אוהבת לקנות בשמים- בוטיק בית הבושם ברחוב בן יהודה. זו חנות שמחזיקה מותגי בשמים שלא נמכרים בפארמים. המוכרות שם מפגינות בקיאות ובדרך כלל הצליחו לכוון אותי לדברים שאהבתי למרות הטעם הבעייתי שלי. בגלל מחסור במבצעים אני מגבילה את עצמי לבושם אחד בשנה משם, ביום ההולדת. 

מותג הבשמים האהוב עלי- L'Artisan Parfumeur. יש לי שלושה בשמים שלהם, אחד בדרך להיגמר, שניים מפריז ואחד מבית הבושם, ועוד אחד שאני רוצה כבר שנים וכל פעם שאני הולכת לקנות אותו אני מוצאת בסוף אחד אחר שמרגש אותי יותר באותו רגע. קוראים לו La chasse aux papillons, שזה אומר משהו כמו רודף הפרפרים, ויש לו ריח של ערוגת פרחים בדבש. שמתי דוגמית שלו כשהתחתנתי.

ההתאהבות האחרונה- Dahlia noir של ג'יבנשי. מזכיר לי סבון תינוקות או מגבונים לחים. תמיד היתה לי חיבה לז'אנר הסבוניים. הוא טאלקי בלי להזכיר בכלל את הלורנזו ודומיו שאני לא אוהבת בכלל.

הכי רומנטי- אני מכורה לשוקולד, וכשדוד טס לכנס לפני כמה שנים הוא חיפש לי שם בנרות את אמור דה קקאו, שממש רציתי לנסות. הוא כבר נגמר ואני בדרך כלל לא חוזרת לבשמים אבל אני זוכרת אותו בחיבה. הוא מזכיר את דגני הבוקר בטעם שוקולד של נסטלה. כשהשתמשתי בו הסתובבתי עם קרייב מתמיד אליהם.

הכי חסר מזל- Dama, בושם וניל מעושן שאני מאוד אוהבת והוא היחיד שנקנה פעמיים, אבל רק בגלל שבערך אחרי שליש בקבוק הוא נשבר והפיץ בכל הבית את הריח המהמם שלו. בגלל שדוד היה זה ששבר לי אותו הרגשתי שמגיע לי אחד חדש. בטח אם אני הייתי שוברת זה היה מרגיש לי בזבזני.

הכי מוכר- היפנוטיק פויזן בגרסת au sensual. אני אוהבת וניל. בפעם הראשונה שהרחתי את ההיפנוטיק המקורי, כשהוא רק יצא, חשבתי שהוא מושלם אבל לא קניתי אותו. תמיד כשהרחתי אותו על אחרות חשבתי שהוא טוב אבל לא בשבילי. בסוף הלכתי על הגירסה הזו שהיא קצת פחות כבדה. הוא הבושם הכי כבד שלי.

הכי נקי- פיור גרייס של פילוסופי. קניתי אותו בניו יורק במהלך סיבוב גלריות. ניסיתי אותו איפשהו בהתחלה ושכחתי מזה, אבל הרגשתי בכל מקום ריח של מכבסה. בסוף הבנתי שזה ממני. אני נורא אוהבת ריח של מכבסות, אז לא יכולתי להתאפק.

הכי זול- הבושם המוקטן של לאוקסיטן נרכש באחת עשרה שקלים. היה איזה מבצע של יום אחד. זה בושם האימורטל שלהם והוא מעולה.

בשמים שהיו לי ונמאס לי מהם מהר- The One של דולצ'ה וגבאנה הריח עלי אחרי כמה זמן כמו אפרסק רקוב.

הקלאסיק של גוטייה שקניתי בטעות. רציתי את אחת הגירסאות שלו שהייתה מוצלחת. אותו אני לא סובלת. לא הסכימו להחליף לי למרות שהדיילת הבטיחה לי שזה הבושם שעל הדוגמית שלו הצבעתי. עד היום יש לי בחילה כשאני מריחה אותו.

הבושם של וורה וואנג שבתמונה, התחיל לשעמם אותי די מהר. יש בו משהו דלוח לטעמי. 

A Scent של איסי מיאקי. הוא מעולה, סבוני ולא מתוק אבל משום מה אחרי כמה זמן לא אהבתי את איך שהוא מתקבל עלי.

Be Deliciosd של דונה קארן. הבנתי שעלי הוא מתקבל חמוץ מדי. על אחרות אני אוהבת אותו.

כשזה קורה אני בדרך כלל מחלקת אותם לחברות או תורמת.

Dahlia noir, דוגמיות מגלוסיבוקס, טל של סבון ומאסק של באדי שופ

מי גוף בריח תינוק של ללין, פיור גרייס, בשמים של לארטיזאן,לחות בספריי בריח לאבנדר תפוח של סבון, קלואה אינטנס, שמן גוף בריח תה וורדים של סבון

הבשמים שאני הכי אוהבת. דאמה, דליה שחורה וקיץ מתוק.

מי גוף הדרים של סבון, היפנוטיק פויזן או סנסואל, אימורטל, רולים של ללין, לקים

דגני בוקר בטעם שוקולד על הצוואר

כבר שנים שזה הולך להיות הבושם הבא שלי

להרוס משהו יפה

לפני שלוש שנים אני ודוד בן זוגי גרנו לתקופה של כמה חודשים בטורונטו. זו הייתה תקופה מאוד מוזרה ובודדה בשבילי, שבאה בדיוק כשסיימתי ארבע שנים אינטנסיביות של לימודי אמנות. בהמשך לעבודות קודמות שלי עם בד וכדי להעסיק את עצמי קניתי מכונת תפירה ולמדתי לתפור. אחד הדברים הנחמדים בטורונטו הוא שהיא נמצאת במרחק נסיעה ארוכה אבל לא יקרה בכלל לניו יורק. אז כשהיה לנו זמן  ניצלנו את הקירבה היחסית הזו ונסענו באוטובוס לילי בעשרה דולר קנדיים.

בתור תופרת מתחילה, אחד המקומות שממש רציתי לראות היתה חנות הבדים "מוד", החנות הענקית אליה נשלחים המתמודדים בפרוייקט מסלול האמריקאית לקנות חומרים למשימות. דוד מצא לעצמו ספה נוחה וקרא בפעם השלישית את מדריך הלונלי פלנט לניו יורק ואני הסתובבתי מהופנטת בין הקומות במשך כשלוש שעות. בסוף יצאתי משם עם ארבעה בדים. כותנה רקומה בסגול אפרפר בהיר ואחת נוספת בכחול כהה, משי ורדרד חיוור ובד חצילי שקוף.

מייד כשחזרנו התחלתי בפרוייקטים. בתור תופרת מתחילה אך שאפתנית עבדתי אמנם עם גזרות קנויות, אבל ראיתי בהן בעיקר המלצה ובתוך שבוע נותרתי עם המון שאריות, ערימה של נסיונות כושלים והבד הסגלגל, שהיה היפה ביותר ולכן החלטתי לשמור אותו לסוף.

עכשיו, שלוש שנים וכמה קורסים בתפירה אחרי, הוא עדיין במגירה, שלם לחלוטין. מדי פעם אני פותחת אותה ומסתכלת עליו. הוא מרהיב בעיני, ומזכיר לי חדרי שינה ויקטוריאניים מאובקים, עננות פודרה ופרחים מיובשים. הייתי רוצה לתפור ממנו משהו שהיה הולם את מיס הווישם, אותה כלה נטושה של דיקנס, שמזדקנת בבגדי כלולותיה לנצח. אני מנסה לתכנן אותו בשכבות אווריריות, תלויות. תמיד כשאני רואה בגדים שתפורים מבדים דומים הם נראים לי נוקשים מדי. לא נכונים. אני עדיין מרגישה שחסרה לי המיומנות לקחת את הבד הזה ולהשתמש בו בלי להרוס אותו. עד אז הוא יחכה.

היו שלום
לילך