רשימה של תחילת החורף

-גרביונים גורמים לי להרגיש מחופשת. אני גם לא בטוחה אם אומרים "גרביונים" או "גרבונים" אבל "גרבונים" נשמע קצת זקן, לא? והאהבה החדשה שלי הם גרביונים מנומרים שלא העזתי ללבוש ושכבו לי במגירה כמה שנים ופתאום אני נורא נהנית מהם. אם כבר להרגיש מחופשת אז במנומר.
-האם טבעוניות יכולות ללבוש פרווה סינטטית? אני בהחלט מתכוונת לעשות את זה. אבל אני טבעונית רק שבועיים אז לכו תדעו. ללבוש פרווה סינטטית ולאכול בשר נראה לי שילוב רע. מצד שני כשנכנסתי אל השווארמה הצמחונית עם מעיל הפרווה המנומר שלי בשנה שעברה הרגשתי קצת לא במקום.
-ה-Windows החדש מעצבן. אני עדיין צריכה להתרגל אליו. אבל הלפטופ החדש שלי חמוד נורא (למרות שהוא לא ורוד ולא מנומר אבל אולי אני אקשט אותו קצת עם מדבקות).
- יש לי כרגע שתי עבודות שאני אוהבת נורא. אחת בגרפיקה מהבית אבל עם בוסית מקסימה שגם מלמדת אותי דברים ואחת בחנות ספרים קטנה ומתוקה. התגעגעתי לעבודה שמוציאה אותי מהבית ומאלצת אותי לבוא במגע עם אנשים. אני גם כותבת קצת טקסטים שיווקיים. אני משתדלת להיגמל מהנטייה ללקוניות ומינימליזם כבחירה סגנונית אבל זה קשה. לשמחתי בינתיים כתבתי על דברים שממש אהבתי.
-הסתפרתי. אני מעפנה ולא מסוגלת לגדל שיער גם כשממש מתחשק לי. אימפולסיביות היא אחד הסימפטומים של רוב ההפרעות שאני לוקה בהן.
-החברים הדמיוניים שלי. אנשים שאני מכירה מהרשת ומנהלת איתם שיחות וירטואליות שחלקן מתקיימות בעיקר בתוך הראש שלי. נחמד לפגוש אתכם במציאות מדי פעם, מעניין כמה דמיוניים תישארו עכשיו. לכם יש חברים דמיוניים ברשת?

-באפיה טבעונית שמן קוקוס, חלב קוקוס ושוקולד מריר הופכים הכל למושחת.
- כשהסבא הארגנטינאי שלי ראה אצלינו את הספר "לאכול בעלי חיים" הוא שאל אם זה ספר מתכונים. את הצימחונות שלי ושל אימא שלי הוא קיבל קשה. אני מפחדת לדעת מה הוא חושב על טבעונות.
- עשיתי סדר בשולחן העבודה שלי. הוא עדיין כאוטי אבל יותר נעים לעבוד בו. זה גרם לי לתקן כל מיני בגדים שהמתינו הרבה זמן לתיקון ועכשיו מתחשק לי לתפור מעיל צמרירי קצר. עם שתי עבודות וילד אני סקפטית אם אגיע לזה.
-אם עומר ודוד הם המדד שלי אז גברים מתנהגים אותו דבר כשהם חולים בגיל שנתיים וחצי ובגיל שלושים ואחת.

יש הרבה על טבעונות בפוסט הזה. זה בגלל שזה חדש בחיי ולכן מעסיק אותי מאוד. אני מאמינה שהמינון ירד בקרוב.

שמלת ג'ואן הולוואי וחדר מבולגן

שתי שמלות כותנה מודפסות ומובטלת

עוד מעט יש לי ראיון לעבודה שנשמעת לי חלומית. היא תדרוש ממני יותר זמן ולבוש יותר רשמי אבל אם אקבל אותה נראה לי שאהנה ממנה נורא. אני חושבת שקוד הלבוש שהייתי מכוונת אליו הוא תמהיל עדין של שיק בוהמייני נינוח עם קמצוץ של אלגנטיות. מאחר שאינני מיחידות הסגולה ששולפות לוקים כאלה מהשרוול בלי להזיע אני מכוונת נמוך יותר, ל"קצת פחות מטונפת, קצת יותר ארוזה" ומסתפקת בזה. בינתיים אלה השמלות שאני חושבת שיהיו שמלות הריאיונות שלי בזמן הקרוב. הבורדו של אילנית שמיע עברה קצת התאמות שלי. העדפתי אותה סגורה אז הורדתי לה את הכפתורים וחיברתי את הפרונט ואני יותר אוהבת אותה מאז. הסגולה צהובה מאמה ואני מאוהבת בה לגמרי. היא כל כך אני. גם בהדפס הגיאומטרי ובצבעים המנוגדים וגם הגיזרה השמרנית אבל לא באמת. היא מושלמת בעייני.

הצטלמתי בלי איפור, אז תאלצו לסלוח לי על הבלגן בפרצוף. השרשרת שאני עונדת היא לב האוריגמי של שלומית אופיר שקיבלתי מדוד. זה הלב הראשון שקיבלתי והוא כיפי ולא קיטשי. במקביל לחיפושי העבודה התחלתי גם לעבוד עם אמא שלי על פרוייקט שהיא מדברת עליו כבר שנים ורוצה שאאייר לה אותו. היא לקוחה קשה שכל הזמן משנה את דעתה וכבר כמעט שנפרדנו בגלל שיטות העבודה שלה, אבל אנחנו נותנות לזה עוד צ'אנס. קשה לעבוד עם משפחה. נראה לי שאם היא הייתה לקוחה רגילה הכל היה הרבה יותר קל. 

לעומר יש יום הולדת שנתיים בעוד שבוע ואני עושה נסיונות אפייה לעוגת יום הולדת לגן. היום עשיתי שוקולד ושמנת חמוצה. יצא טעים. אני חושבת שהוא יקבל מאיתנו ערכת תופים, כי הוא מאוד אוהב מוזיקה ומתופף על הכל בערך. אני מקווה שהשכנים לא יזרקו אותנו מהבית. ימי הולדת זה מרגש.  

אז מה חשבתם על השמלות? 

*עידכון: בדקתי והשמלה מאמה עשויה מויסקוזה ולא מכותנה

מחשבות לתקופת המתנה

המון זמן לא כתבתי פה. הייתה לי תקופה קצת מלחיצה. אני כרגע בחיפושי עבודה, שזה נורא מתסכל. סיימתי את הקורס, יש לי התחלה של תיק עבודות (אתם מוזמנים להציץ בו) ושלחתי קורות חיים להמון מקומות ועכשיו אני פשוט מחכה שיחזרו אלי. אני שונאת לחכות. זה מתנגש לי עם ה-ADD. דחיית סיפוקים וכאלה. השער שלי נתקע במין אורך ביניים מעצבן. הוא כבר התחיל להציק לי, להסתבך בדברים ולהיות חם וכבד והוא אפילו לא ארוך. ארוכות שיער, איך אתן סובלות את זה? בא לי כבר לצאת לעבוד. אני רוצה להתלבש בשביל אנשים מבוגרים ולא רק כדי לקחת את הילד לגן. לעבוד מהבית זה נחמד אבל לאנשים כמוני חוסר מסגרת גורם לעשות שטויות כמו לשרוף ימים שלמים בדיונים פייסבוקיים על מגדר ופמיניזם תוך כדי פיצוץ סוכריות בקנדי קראש. 

ביום חמישי חברה אהובה עושה ערב ספרותי ותערוכה בחנות הספרים סיפור פשוט. אני מתרגשת בשבילה. היא אמנית וצורפת מוכשרת שלמדה בבצלאל ועכשיו היא עשתה פרויקט בהשראת סיפורים קצרצרים של אלכס אפשטיין. נראה לי שיהיה מעניין. עומר בן שנתיים וכבר יש לו הומור שחור. המשחק האהוב עליו עכשיו הוא "אימא רואה ג'וק." הוא ודוד מחקים אותי צווחת ובורחת מג'וקים ומתפוצצים מצחוק. זה די חמוד. 

השמלה שאני לובשת בתמונות היא מפלאשבק, חנות הוינטאג' החדשה יחסית בדיזינגוף סנטר. יש בה מבחר די גדול ותמיד אני מוצאת בה דברים שאני רוצה. היא מסודרת קצת כמו חנויות יד שנייה שראיתי בחו"ל. דווקא את הבגדים המשופצים שם אני פחות אוהבת. לעצב מחדש אמור להיות קצת יותר מלגזור שרוולים ולהוסיף גומי במותניים. 

התגעגעתי לבלוג ולקוראים וחשבתי עליכם המון אבל חסרו לי האנרגיות לשבת ולכתוב או לצלם. אני מקווה לחזור לזה עכשיו. 

השמלה מפלאשבק

הנעליים מטופשופ

אחיות מוזרות

אני חושבת שכרגע הוויש ליסט שלי ריקה, שזה מצב נדיר בשבילי, ובטח ישתנה בימים הקרובים. אין שום דבר (חוץ מהספר החדש שתורגם של יו נסבו, ומר תפוח אדמה לעומר) שאני רוצה לקנות.  בעצם היום הייתי ממש מגעילה וקניתי קילו של סוכריות ליקריש מהמעדניה ההולנדית. באותו רגע זה נראה הגיוני. אני היחידה בערך שאוהבת את הדברים האלה, לפחות בין האנשים שאני מכירה. חוץ מדוד, אבל נראה לי שזה התחיל ממני. התמונות הן עבודת פוטושופ. תכננתי לשלב אותן בתמונה אחת אבל לא הספקתי. אולי בהמשך אני אחזור אליהן. אני מחבבת מאוד את מה שיצא. הרעיון היה קרקס מוזרויות משנות השלושים ששיך לאחיות זהות. קראתי לו Wyrd sisters כמו למכשפות במקבת.

Dress for success

אומרים שאדם צריך להתלבש בשביל העבודה שהוא היה רוצה ולא בשביל זו שיש לו. על אותו משקל כשאני קונה בגדים אני קונה אותם בשביל האישה שהייתי רוצה להיות ולא בשביל זו שאני עכשיו. למזלי אנחנו באותה מידה. אם הייתי קונה בשביל מי שאני הייתי נשארת לנצח אישה של ג'ינס וטי שרט שחורה. לא מאתגר, לא מתבלט, מחמיא תמיד ומשעמם למדי. האשה שהייתי רוצה להיות היא אלגנטית אך נינוחה. זוהרת בלי לנקר עיניים. הרפתקנית ויצירתית אבל תמיד קלאסית ומעודנת. כששמעתי לראשונה על המותג גרטרוד חשבתי שהוא נקרא על שם אמא של המלט. זה גם השתלב לי עם ההשראות של המותג, הלבשה תחתונה וקומבינזיונים ובגדים שמתכתבים איתם. קצת התאכזבתי כשגיליתי שהוא נקרא בכלל על שם גרטרודיות אחרות, אמיתיות.

בחולצה הזו התאהבתי די מזמן. היא מגרטרוד הקטנה, חנות העודפים של הרשת. עכשיו האישה שאני רוצה להיות עובדת בעבודה רצינית, אולי אפילו במשרד. ואין לי בכלל ספק שהיא לובשת גרטרוד, ויש לה גם מספיק כסף כדי לקנות שם לא בסוף העונה ולא בעודפים.
אם לחזור לרגע למציאות, כרגע אני פרילאנסרית שעושה עבודות כתיבה עבור כל מי שמבקש, מהבית כמובן, צופה במרתונים של סדרות ואוהבת נעליים גסות וגבריות. כך יצא שבגלל הסדרה המפץ הגדול נזכרתי במעיל הצבאי האמריקאי, פריט שחשקתי בו עוד בימים בהם הייתי מכורה לסדרת הקאלט Freaks and geeks ורציתי להיות לינדזי. אני לא יודעת אם אני באמת רוצה אותו או שהוא פשוט עונה לי על איזה רעב נוסטלגי. גם נעלי החוואים ההורסות של בלנדסטון הן מין פריט כזה שמושך לי את העין בזמן האחרון. הן כל כך יפות באנטי אסתטיקה המחוספסת שלהן. בשבוע שעבר ראיתי ברחוב משפחה שלמה, אבא, אמא וילדה קטנה, שנעלו אותן. זה היה מקסים. כרגיל נערת הגראנג' המרירה שבי לא נותנת לי להתבגר בחן ולהפוך אחת ולתמיד לאישה בוגרת ואלגנטית.

לינדזי וויר. זעם נעורים ובגדי אוברסייז גבריים

המעיל הצבאי של לאונרד. חנון חנון אבל מתלבש יותר מגניב מפני

Working class anti-hero

אני אוהבת עונות מעבר. הן מאוד מגוונות מבחינת אופציות הלבוש, ונגמרות לפני שהן מספיקות להימאס. בימים האחרונים הלבוש המועדף עלי הן סניקרס גבוהות של ארו עם שמלה. הן נקנו עם השוברים שהיו לשופרא לפני שבועיים ומאז לא מתחשק לי להוריד אותן. הן נוחות, ורסטיליות, קצת טינאייג'ריות אבל עדיין קלאסיות ובינתיים שילבתי אותן עם מכנסי בד שחורות, ג'ינס צמוד, שמלות ומכנסיים קצרים ועם הכל הן עבדו לי טוב והוסיפו עניין ונגיעה של חיספוס. 

התחדשות נוספת מאתמול היא מגהץ הקיטור החדש שלי. עד עכשיו עבדתי עם מגהץ אדים זול ומטפטף שהייתרון היחיד שלו היה שממש קשה לחטוף ממנו כוויה. המגהץ החדש הוא כלי עבודה רציני וכבר הספקתי לשפץ איתו שתי שמלות אתמול. אחת היא שמלת הג'ינס של חגית טסה שקיבלתי. קרובי משפחה וחברים יודעים שאני תמיד שמחה לקבל את הבגדים שהם כבר לא לובשים. היא היתה גדולה עלי אז הקטנתי אותה. עוד לא החלטתי אם להשאיר את השרוולים אז בינתיים הם נשארים. השניה היא שמלת וינטאג' אפורה מנוקדת ששיניתי לה את קו המחשוף, הורדתי לה את השרוולים והוספתי לה גומי. אני שוקלת להוסיף סרט שחור שיתן קונטורים מודגשים למרות שהיא יפה גם ככה. עשיתי לה סרט אלכסון משאריות השרוולים שהורדתי בעזרת המגהץ החדש והמהמם. הוא נראה תמים וסגול וחמוד, אבל כבר חטפתי ממנו כוויה קטנה.  
את שמלת הג'ינס המחודשת לבשתי היום לביטוח לאומי ולשכת התעסוקה, עדיין ברדיפה אחרי הזכאות לקורס. היא שמלת פועלת מבד פועלים ולכן נראתה לי הולמת איכשהו את המעמד. בדרך הביתה עצרתי במאפיית לחמים ופינקתי את עצמי בלחמניית שוקולד מופלאה ובלחם שיפון, ובשני סוגי גבינות מסריחות. אני נורא אוהבת גבינות מסריחות, ובדרך כלל קונה אותן רק בחנויות שאפשר להריח מרחוק, שזה החוק שלי גם בנוגע לחנויות שוקולד ומאפיות, אבל היו טעימות ליד הקופה, ולמרות שהמאפיה לא הצחינה מגבינה החלטתי לנסות אותן והן אכן מוצלחות. די עדינות אבל טעימות.

חגורה- לוצ'י, שמלה- חגית טסה, שרשרת-נעמה ברוש, נעליים-ארו

שמלה-וינטאג' ששיפצתי, ג'קט ממכירה ביתית, נעליים-ארו

המגהץ החדש והסגול שלי

השמלה שאני עובדת עליה

שרשרת הדובדבנים של נעמה ברוש

הימים בהם אסור לי לעשות כלום

אחרי שבוע שבמהלכו אני, עומר ודוד חווינו שורה של וירוסים שבאו בזה אחר זה סוף סוף כולנו בריאים ועומר הלך לגן, אז ניגשתי מלאת מוטיבציה והתלהבות ליום של סידורים והשלמת פרויקטים. את הבוקר העברתי בתורים של ביטוח לאומי, שם אני צריכה לפתוח תיק כדי להיות זכאית לקורס שאני רוצה לעשות, מאחר ואני לא עובדת כבר הרבה זמן. הפקידה המנומנמת שלחה אותי לעמוד בתור להבטחת הכנסה, שם פקידה אדישה אחרת אמרה לי שאני בכלל צריכה תור אחר, של אבטלה בשביל זכאות לקורסים. בדלפק השלישי הסבירה לי הפקידה שאני רק צריכה לשלוח להם משהו בפקס, כך שלא הייתי צריכה להגיע בכלל. בדרך חזרה פניתי ברחוב הלא נכון כי עדכנתי סטטוסים בפייסבוק ולא ראיתי לאן אני הולכת. פיציתי את עצמי במאפין קפה, אגוזים ושוקולד וחזרתי הביתה.
בבית הפעלתי מכונת כביסה והמשכתי לעבוד על חצאית שהתחלתי אתמול. כשחשבתי שהיא כמעט גמורה שמתי לב לקפל שנתפס באוברלוק וכמובן נחתך. הנחתי את החצאית הפצועה בצד והתפניתי לתליית הכביסה. שני סריגים שהיו בכביסה הפכו לגושי לבד כבדים ומכווצים. זרקתי אותם ואכלתי עם דוד ארוחת צהריים מעולה שהוא בישל, פירה עדשים אדומות ותבשיל אורז מלא עם תרד. אני חושבת שלפי השתלשלות העניינים אם הייתי מנסה לבשל הייתי שורפת את המטבח. או לפחות חוטפת כוויה ומפחמת סיר. אחרי האוכל ניסיתי לשבת ולכתוב, ואז ראיתי שאני מאחרת לפסיכולוג שלי. החלפתי בגדים ויצאתי מהבית.
המשך היום היה רגוע יחסית. אחרי הטיפול פגשתי את עומר ודוד. דוד סיפר שעומר לא הצליח לישון וגם לא נתן לשאר הילדים בגן לישון, והגננת שלו רוצה לעשות איתנו שיחה. הלכנו לאכול דים סאם במקום חדש שקראתי עליו, והיה דווקא מאוד מוצלח. קוראים לו טי פארטי והוא נמצא ליד איכילוב וקיים רק עשרה ימים. בעל הבית פינק אותנו בעוד שתי כופתאות ובעוד מנת ירקות מוחמצים. משם הלכתי לסדנת הכתיבה שאני משתתפת בה. היה שיעור טוב ואפילו היה לי טרמפ הביתה, אבל במהלך השיעור ירד גשם על הכביסה. עכשיו אני בבית, מתרחקת מחפצים חדים וממקורות חום וחשמל. כנראה שפשוט יש ימים כאלה.

בוקר בביטוח לאומי

גני ילדים, עבודת החלומות ודאמפסטר דיבינג

אז כנראה שמצאנו גן. ניסיתי להדחיק את זה במשך חצי השנה האחרונה. בזמן שכולן במשחקיות ובגינות דיברו על התוכניות שלהן לילדים לשנה הבאה, וכמה קשה למצוא גן טוב, ושכל המקומות כבר מלאים, שקעתי לי באדישות מנומנמת והצהרתי שאין לי תוכניות עדיין ושעוד לא התחלתי לחשוב על זה, ושבכלל אולי אני רוצה להישאר בבית עוד שנה. אבל בזמן האחרון אני מרגישה שעומר רעב לגירויים והפעלות וחברה אינטנסיביים יותר ממה שאני יכולה לתת לו, ושגם לי מתחיל להיות קשה בבית. כל הסיפור היה די מהיר. התעניינו אצל הורים אחרים, שמענו המלצות, נפגשנו עם גננת שמצאה חן בעיני שלושתנו, וחסר רק לסגור.
השלב הבא יהיה למצוא עבודה. העבודה הקודמת שלי הייתה בחנות ספרים ששייכת לרשת גדולה ואני חושבת שהיא היתה העבודה הכמעט אמיתית הראשונה שלי. עד אליה היו כל מני עבודות קטנות ומשונות. הוצאתי כלבים, שמרתי על ילדים ובירמנתי באירועים. הסופר דאגלס קופלנד קרא לעבודות כאלה מק'ג'ובס. יש בהן תחלופה מהירה, אין אפשרויות קידום אמיתיות, והכל מאוד זמני. אני מרגישה שהגיע הזמן שאני אתחיל לחפש עבודות של מבוגרים. כאלה שמשתמשות בידע ובכישורים שלי ושקשורות למה שאני רוצה לעשות, גם עם עדיין לא לחלוטין ברור לי מה זה.
הייתי שמחה אם בראיון העבודה ישאלו אותי מה קראתי לאחרונה, אילו מעצבים ואמנים אני אוהבת. הייתי רוצה לעבוד בשביל מישהו שמעריך ומטפח עובדים, מול לקוחות שרואים אותי כשווה ולא מצפים לשירות מתרפס ומתחנחן. הייתי שמחה להיות שוליה של אמן או מעצב, אפילו בשכר נמוך יחסית, כי אני יודעת שמעבודה כזו אני אלמד המון. הייתי שמחה לעבוד בבוטיק קטן ואינטימי או בחנות ספרים פרטית. הייתי שמחה לעשות דברים עם הידיים ולעבוד עם אנשים מעניינים. הייתי שמחה לכתוב טור למגזין.
 בעונה הנוכחית של פרוייקט מסלול יש מעצב אחד שמסקרן אותי במיוחד, שמספר שהוא ניזון מדאמפסטר דייבינג. כלומר איסוף אוכל מפחים. הכרתי אנשים שהיו עושים את זה. בשלב הזה בחיי אני לא חושבת שאני מסוגלת, אבל יש באורך החיים הזה משהו שקוסם לי. לגור בסקווט ולחיות מאיסוף שאריות. הרי אורח החיים הקפיטליסטי מייצר כל כך הרבה בזבוז של משאבים שמישים וטובים, שאפשר היה לכלכל בהם את כולם. לכאורה אורח החיים הזה כל כך מנוגד לכל מה שמייצגת תעשיית האופנה, שבעיקרה היא בזבזנית, מעודדת צריכה לא מבוקרת ולא אקולוגית. מעניין איך יגיבו אליו השופטים. בינתיים ראיתי רק את הפרק הראשון. בינתיים אני צריכה להתחיל לשלם לגן, ויש כל מיני הפרעות קטנות כמו שכר דירה שצריך לשלם, אוכל שצריך לקנות ופינוקים שצריך בשביל לשמור על השפיות, אז כנראה שבינתיים אאלץ להתפשר בעניין עבודת החלומות ופשוט למצוא משהו סביר.