הימים בהם אסור לי לעשות כלום

אחרי שבוע שבמהלכו אני, עומר ודוד חווינו שורה של וירוסים שבאו בזה אחר זה סוף סוף כולנו בריאים ועומר הלך לגן, אז ניגשתי מלאת מוטיבציה והתלהבות ליום של סידורים והשלמת פרויקטים. את הבוקר העברתי בתורים של ביטוח לאומי, שם אני צריכה לפתוח תיק כדי להיות זכאית לקורס שאני רוצה לעשות, מאחר ואני לא עובדת כבר הרבה זמן. הפקידה המנומנמת שלחה אותי לעמוד בתור להבטחת הכנסה, שם פקידה אדישה אחרת אמרה לי שאני בכלל צריכה תור אחר, של אבטלה בשביל זכאות לקורסים. בדלפק השלישי הסבירה לי הפקידה שאני רק צריכה לשלוח להם משהו בפקס, כך שלא הייתי צריכה להגיע בכלל. בדרך חזרה פניתי ברחוב הלא נכון כי עדכנתי סטטוסים בפייסבוק ולא ראיתי לאן אני הולכת. פיציתי את עצמי במאפין קפה, אגוזים ושוקולד וחזרתי הביתה.
בבית הפעלתי מכונת כביסה והמשכתי לעבוד על חצאית שהתחלתי אתמול. כשחשבתי שהיא כמעט גמורה שמתי לב לקפל שנתפס באוברלוק וכמובן נחתך. הנחתי את החצאית הפצועה בצד והתפניתי לתליית הכביסה. שני סריגים שהיו בכביסה הפכו לגושי לבד כבדים ומכווצים. זרקתי אותם ואכלתי עם דוד ארוחת צהריים מעולה שהוא בישל, פירה עדשים אדומות ותבשיל אורז מלא עם תרד. אני חושבת שלפי השתלשלות העניינים אם הייתי מנסה לבשל הייתי שורפת את המטבח. או לפחות חוטפת כוויה ומפחמת סיר. אחרי האוכל ניסיתי לשבת ולכתוב, ואז ראיתי שאני מאחרת לפסיכולוג שלי. החלפתי בגדים ויצאתי מהבית.
המשך היום היה רגוע יחסית. אחרי הטיפול פגשתי את עומר ודוד. דוד סיפר שעומר לא הצליח לישון וגם לא נתן לשאר הילדים בגן לישון, והגננת שלו רוצה לעשות איתנו שיחה. הלכנו לאכול דים סאם במקום חדש שקראתי עליו, והיה דווקא מאוד מוצלח. קוראים לו טי פארטי והוא נמצא ליד איכילוב וקיים רק עשרה ימים. בעל הבית פינק אותנו בעוד שתי כופתאות ובעוד מנת ירקות מוחמצים. משם הלכתי לסדנת הכתיבה שאני משתתפת בה. היה שיעור טוב ואפילו היה לי טרמפ הביתה, אבל במהלך השיעור ירד גשם על הכביסה. עכשיו אני בבית, מתרחקת מחפצים חדים וממקורות חום וחשמל. כנראה שפשוט יש ימים כאלה.

בוקר בביטוח לאומי