אזהרה: זה לא פוסט קל. הוא מאוד מאוד אישי ומספר על חוויה טראומטית שעברתי.
כל הסימנים המקדימים היו מבשרי רעות. אולי בגלל זה כשהרופאה הדליקה את מכונת האולטרסאונד היא סובבה אותה כך שאני ודוד ראינו רק את גבה מרושת הכבלים. ראיתי לפי הבעת הפנים שלה שהיא מאוכזבת ממה שהיא צריכה להגיד לנו, אבל היא המשיכה לגשש בגופי עם המתמר בתקווה לתפוס בכל זאת הבהוב חלוש של פעימת לב. דוד החזיק לי את היד בכח. אחר כך היא הסבירה לנו את האפשרויות. כבר הייתי מוכנה לשאלה הזו, מה אנחנו רוצים לעשות עכשיו. בהריון הקודם הסטתי את המבט בפחד בכל פעם שנתקלתי במילה "הפלה".הפעם קראתי על זה והתכוננתי מהרגע שהתחלתי לדמם והרופא במוקד החירום אמר שהדופק של העובר נראה חלש. יכול להיות שהתחלתי להתכונן לפרידה הזו עוד לפני. הכל בהריון הזה היה קצר מדי ובלתי נתפס. התעברתי בנסיון הראשון שלנו. בתוך פחות משבועיים אף זוג מכנסיים כבר לא נסגר עלי והכל לחץ וחזרתי ללבוש בגדי הריון.
בחרתי בכדורים. בתוך כמה שעות כבר התפתלתי במיטה מההתכווצויות. דווקא האבל שכל כך הפחיד אותי היה מה שנתן להכל הגיון. למרות שאני לא מחפשת הסברים. דוד נמצא שם בשבילי ותומך. מאפשר לי לקחת את מנת הפרישות לה אני זקוקה כדי להחלים. זה מתיש אותי כל כך.
הוא מביא לי למיטה עוגיות עם ריבה שמזכירות לי את ילדותי. עוגיות המדלן שלי. היה פעם ספר ילדים על ילדה שבכל פעם שאמא שלה שלחה אותה לעשות קניות היא הייתה חוזרת רק עם שקיות של עוגיות עם ריבה. מאוד אהבתי את הספר הזה והעוגיות האלה הן מזון מנחם מאוד עבורי.
אני חושבת שלא הספקתי להיקשר לעובר. לעומר נקשרתי מהרגע שראיתי את ליבו המהבהב על צג המוניטור. הוא היה הנקודה המהבהבת הכי חמודה שראיתי. היה רגע בהריון עם עומר שאחת הבדיקות חזרה עם תוצאה מדאיגה וחשבתי שאאבד אותו. זה היה הלילה הנורא בחיי. הייתי כבר בחודש מתקדם ובזמן שנפרדתי ממנו בלב הרגשתי אותו בועט ומשתולל וחשבתי שלא יכול להיות שילד כל כך חזק לא ישרוד. מסתבר שצדקתי.
היום התמודדתי עם אחד הפחדים הכי גדולים שלי ואני עדיין פה.העצב נוכח אבל לא משתק. אני מסוגלת לשחק עם עומר, לצחוק מנסיונותיהם של דוד ועומר לעודד אותי. האובדן והאבל הפחידו אותי נורא. התמודדתי איתם כבר בכמה הזדמנויות. עם החבר שמת מלוקימיה בגיל עשר, עם סבתא שלי שגופה התנפח והתפרק ממחלת הסרטן שהשתוללה בה בפראות, החבר לשעבר שתלה את עצמו.אובדן ואבל הם רגשות שאני מכירה טוב ועדיין מפחדת מהם. אני יודעת שתמיד תהיה פעם נוספת וכל פעם גרועה ומכוערת ותמיד זה נגמר מהר מדי. המהירות בה אני חוזרת לחיים, נסחפת בחזרה להנאות, לקטנוניות, ללחצים ולמשימות של היום יום מפתיעה ומנחמת. הייתה לי הפלה טבעית. העובר שלי מת. התחיל ואז חדל. זה שובר לי את הלב אבל אני יודעת שההרגשה הזו תעבור. הדים שלה ילטפו אותי במלנכוליות לפעמים. באים והולכים. ואני אוהב אותו ואמשיך לחיות.
כל הסימנים המקדימים היו מבשרי רעות. אולי בגלל זה כשהרופאה הדליקה את מכונת האולטרסאונד היא סובבה אותה כך שאני ודוד ראינו רק את גבה מרושת הכבלים. ראיתי לפי הבעת הפנים שלה שהיא מאוכזבת ממה שהיא צריכה להגיד לנו, אבל היא המשיכה לגשש בגופי עם המתמר בתקווה לתפוס בכל זאת הבהוב חלוש של פעימת לב. דוד החזיק לי את היד בכח. אחר כך היא הסבירה לנו את האפשרויות. כבר הייתי מוכנה לשאלה הזו, מה אנחנו רוצים לעשות עכשיו. בהריון הקודם הסטתי את המבט בפחד בכל פעם שנתקלתי במילה "הפלה".הפעם קראתי על זה והתכוננתי מהרגע שהתחלתי לדמם והרופא במוקד החירום אמר שהדופק של העובר נראה חלש. יכול להיות שהתחלתי להתכונן לפרידה הזו עוד לפני. הכל בהריון הזה היה קצר מדי ובלתי נתפס. התעברתי בנסיון הראשון שלנו. בתוך פחות משבועיים אף זוג מכנסיים כבר לא נסגר עלי והכל לחץ וחזרתי ללבוש בגדי הריון.
בחרתי בכדורים. בתוך כמה שעות כבר התפתלתי במיטה מההתכווצויות. דווקא האבל שכל כך הפחיד אותי היה מה שנתן להכל הגיון. למרות שאני לא מחפשת הסברים. דוד נמצא שם בשבילי ותומך. מאפשר לי לקחת את מנת הפרישות לה אני זקוקה כדי להחלים. זה מתיש אותי כל כך.
הוא מביא לי למיטה עוגיות עם ריבה שמזכירות לי את ילדותי. עוגיות המדלן שלי. היה פעם ספר ילדים על ילדה שבכל פעם שאמא שלה שלחה אותה לעשות קניות היא הייתה חוזרת רק עם שקיות של עוגיות עם ריבה. מאוד אהבתי את הספר הזה והעוגיות האלה הן מזון מנחם מאוד עבורי.
אני חושבת שלא הספקתי להיקשר לעובר. לעומר נקשרתי מהרגע שראיתי את ליבו המהבהב על צג המוניטור. הוא היה הנקודה המהבהבת הכי חמודה שראיתי. היה רגע בהריון עם עומר שאחת הבדיקות חזרה עם תוצאה מדאיגה וחשבתי שאאבד אותו. זה היה הלילה הנורא בחיי. הייתי כבר בחודש מתקדם ובזמן שנפרדתי ממנו בלב הרגשתי אותו בועט ומשתולל וחשבתי שלא יכול להיות שילד כל כך חזק לא ישרוד. מסתבר שצדקתי.
היום התמודדתי עם אחד הפחדים הכי גדולים שלי ואני עדיין פה.העצב נוכח אבל לא משתק. אני מסוגלת לשחק עם עומר, לצחוק מנסיונותיהם של דוד ועומר לעודד אותי. האובדן והאבל הפחידו אותי נורא. התמודדתי איתם כבר בכמה הזדמנויות. עם החבר שמת מלוקימיה בגיל עשר, עם סבתא שלי שגופה התנפח והתפרק ממחלת הסרטן שהשתוללה בה בפראות, החבר לשעבר שתלה את עצמו.אובדן ואבל הם רגשות שאני מכירה טוב ועדיין מפחדת מהם. אני יודעת שתמיד תהיה פעם נוספת וכל פעם גרועה ומכוערת ותמיד זה נגמר מהר מדי. המהירות בה אני חוזרת לחיים, נסחפת בחזרה להנאות, לקטנוניות, ללחצים ולמשימות של היום יום מפתיעה ומנחמת. הייתה לי הפלה טבעית. העובר שלי מת. התחיל ואז חדל. זה שובר לי את הלב אבל אני יודעת שההרגשה הזו תעבור. הדים שלה ילטפו אותי במלנכוליות לפעמים. באים והולכים. ואני אוהב אותו ואמשיך לחיות.
צמררת אותי.
השבמחקמאוד כואב לקרוא את זה, אז אני יכולה לתאר רק עד כמה כואב לעבור את זה. מחזקת אותך, גם הזמנים הטובים עוד יחזרו. עד אז, בריאות שלמה לכולכם.
השבמחקהכאב עולה מכל מילה ופסיק בטקסט, אבל את מצטיירת כאישה חזקה מאוד. הרבה יותר ממה שאת חושבת על עצמך. שולחת לך חיבוק וירטואלי.
השבמחק