בשבחה של הסיידקיק הצינית

 כמה סיבות בגללן כיף יותר להיות החברה הצינית מאשר הגיבורה הרומנטית:

1. בדרך כלל היא יפה אבל בצורה פחות סטנדרטית. מותר לה להיות מתולתלת, מלאה או ממושקפת.

2. בניגוד לגיבורה היא יכולה להרשות לעצמה להתלבש בצורה אקסצנטרית. גזרות לא מחמיאות, הדפסים משונים, אצל הסיידקיק הכל הולך.
3. הסיידקיק לא חייבת להיות נחשקת, עדינה ונשית. מותר לה להיות וולגרית, לצחוק בקול רם, לקלל ולהעביר ביקורת על הדמויות הראשיות.
4.היא יותר משוחררת מינית מהגיבורה. המיניות שלה לא חייבת להיות שגרתית. היא יכולה לעשות סטוצים, לדבר על צעצועי מין, להימשך לבנות מינה ולחזור הביתה עם יותר מפרטנר אחד. הגיבורה לרוב שמרנית ומאופקת יותר. הסיידקיק לאו דווקא חולמת על חתונה וילדים.
5. מותר לה להיות קצת רעה, שזה תמיד כיף.
6. היא מצחיקה יותר. ולרוב גם יודעת לצחוק על עצמה.
7. מותר לה לשתות הרבה, לעשן, להיראות זוועה, להיכנס לדיכאון ולחרדות ולאפיזודות של הרס עצמי והתסריטאים לא יתעקשו לשקם אותה בסוף.

בשנים האחרונות זוכה הסיידקיק הצינית להכרה. בסדרה "הביץ' מדירה 23" המספרת ג'ון היא בלונדינית מתוקה ונורמאלית בצורה מכעיסה. קלואי, השותפה שלה לדירה היא סיידקיק קלאסית, אבל היא זו שכולם מתאהבים בה ושהגיבורה מנסה לחקות ללא הצלחה.

נטשה ליאון זכורה לטוב כסיידקיק הצינית באמריקן פאי ועכשיו עושה תפקיד דומה ב"כתום הוא השחור החדש". 

מארסי בקליפורניקישן. ניגוד מרענן לקרן הקרירה והאצילית. רק כשראיתי את "לואי" הבנתי כמה גם היא יפה

רונדה מ"חתונתה של מיוריאל". לא מפחדת מסקס.

שרה סילברמן, האישה הכי מצחיקה ביקום שיחקה את החברה הכי טובה של מרי ב"משתגעים על מרי"

ג'נין גראפולו ב"מציאות נושכת". קוטרית, סרקסטית ומהממת.

קלואי, תמיד לובשת שחור, קצר מנומר או מנצנץ, ג'ון, תמיד חיובית וג'יימס ואנדר-ביק בתפקיד חייו

אני, בשמלת הסיידקיק הצינית שלי. רק לי היא עושה את האסוציאציה הזו?

מכנסיים ארוכים, געגועים לסיגריה וקצת על השיער שלי

השרב שנשבר סוף סוף ומצב רוח עגמומי גרמו לי לחזור ללבוש בעיקר מכנסיים, רצוי ארוכים ומכותנה. כבר קריר מדי בשביל שמלות מתנפנפות ואני מתחילה לחפש בגדים מכרבלים. כאלה שיתנו מקום לעגמומיות שאני מרגישה אבל שאפשר להתנחם בתוכם. חזרתי לנעליים סגורות, בעיקר כדי לא לחשוף את הלק המתקלף באצבעות הרגליים שלי. אני לא מצליחה לאגור את האנרגיות להסיר או להחליף אותו. גם זה שבידיים מתקלף אבל כפפות אני לא אלבש. 

אני לא מעשנת כבר 3 שנים. עישנתי בערך שבע שנים ואז עוד כמה שנים רק חברתית, שזה אומר שלא עישנתי חודש ואז הייתי יושבת עם מישהו לבירה ומסיימת קופסה, אבל מאז שהתחלנו לתכנן את עומר עישנתי אולי סיגריה אחת, למרות שלפעמים נורא מתחשק לי. אני תמיד מופתעת לגלות שאנשים שנראים לי נורא מאוזנים רגשית ורגועים ובריאים מעשנים. בעייני זה הולם יותר אנשים מעורערים ונוירוטים כמוני. 

אני חושבת שהשיער שלי נראה נחמד עכשיו. מזג האוויר המתקרר עושה לו טוב. יצאה לי אפילו תמונה די טובה עם שיער פזור. אסוף עדיין נראה לי אצילי יותר אבל אני מחבבת אותו גם ככה. אני משתמשת כרגע בקונדישנר של פול מיטשל שמבחינת לחות הוא נחמד אבל לא מחזיק את התלתלים כל כך אז לפעמים אני מערבבת אותו עם חומרי עיצוב שלבד הם נוקשים מדי לטעמי. בדרך כלל כשאני חושבת שהשיער שלי נראה טוב זה סימן שעוד מעט אני ארצה לגזור אותו.

כשאני לא מרוצה מאיך שאני נראית אני מתחילה לחשוב מה הייתי יכולה לשנות כדי להרגיש יפה. זה מתחיל באף, ועוד כל מיני מתיחות ושאיבות והרמות ובסוף הרשימה כל כך ארוכה ומייאשת ומביאה אותי למסקנה שאני עצלנית ופחדנית וענייה מדי בשביל ניתוחים פלסטיים ועדיף פשוט לנסות לעבוד עם מה שיש. פעם ישבתי אצל ספר די מפורסם וחיכיתי שיגיע התור שלי ובינתיים האישה שהסתפרה לפני הייתה ממש לא מרוצה מהתספורת שלה והסבירה לספר שזה אולי בסדר אבל לא ממקסם אותה. זה קצת הביך אותי אבל גם התפעלתי מהאומץ שלה. כשאני מסתפרת אני בעיקר מקווה לצאת עם שיער קל יותר לסידור ותחושה של שינוי והתחדשות. אף פעם לפני זה לא חשבתי במונחים האלה. וגם אם ממש לא אהבתי את התספורת נדיר שאני אגיד משהו. בכל מקרה זה יגדל, ואם נפלתי על ספר שהתפיסה האסטטית שלו שונה מדי משלי ספק אם הוא יוכל להגיע לתוצאה שאני באמת אוהב. בא לי דווקא להרגיש שאני ראויה למיקסום.

מכנסיים- אילנית שמיע, נעליים-בנסימון, חולצה- H&M

חולצת לבבות של אילנית שמיע

הופעת אורח של עומר

גיא מלך הבלוגריות- הפקת האופנה הראשונה שלי

אני מאוד אוהבת את התכשיטים של גיא גיל. הם מצליחים להיות פרועים ונוסטלגיים בו זמנית. ללחוץ על בלוטות הזיכרון ועדיין להיות עכשוויים לגמרי. בגדול אני לא הטיפוס של הפקות אופנה. כשאני מצטלמת אני מעדיפה את השליטה אצלי . סוג של הפרעה כנראה. ועדיין רציתי לקחת חלק בהפקה המקסימה של גיא גיל. השרשרת שבחרתי דווקא פחות אופיינית בעייני לעיצובים שלו שהם לרוב מאוד צבעוניים. יש בה אלמנטים שבטיים והיא כמעט מונוכרומטית. אהבתי את השקט היחסי שלה, שהיא מצליחה להכיל למרות המאסיביות והעומס. בדיעבד הייתי משלבת אותה אולי אחרת למרות שעם הטקסטורה והצבע של החולצה היא עובדת נפלא בעייני. 

הצלם גיא חמוי הצליח לגרום לי להרגיש בנוח ולשחק קצת מול המצלמה. עמוק בפנים אני דרמה קווין שלא יודעת גבולות.

המאפרת פז רייכרט מסטודיו עדה לזורגן אמנם לא הוציאה אותי מהקומפורט זון שלי למרות שניסתה אבל התוצאה חיננית ועדינה. גיא ניסה לשכנע אותי לנפח את השיער אבל יש לי מגבלות בכל מה שקשור לשיער שלי ואני מעדיפה אותו במידה של שליטה.

עוד פרטים על ההפקה בבלוגים של שאר הבנות ובדף הפייסבוק של גיא גיל

יצאתי שמנמנה ליד כל הבחורות הרזות והגבוהות האלה

רוני, דיאנה, קורין, מאיה, יאנה, נוגה, אני ואוליה

אני בעמידה של שחקן פוטבול בעוד השאר מצליחות להישאר חינניות

אני לא יודעת לקפוץ. זה בטח פוטושופ (סתם. אולי לא)

לב שבור הוא לב שלם

אזהרה: זה לא פוסט קל. הוא מאוד מאוד אישי ומספר על חוויה טראומטית שעברתי.

כל הסימנים המקדימים היו מבשרי רעות. אולי בגלל זה כשהרופאה הדליקה את מכונת האולטרסאונד היא סובבה אותה כך שאני ודוד ראינו רק את גבה מרושת הכבלים. ראיתי לפי הבעת הפנים שלה שהיא מאוכזבת ממה שהיא צריכה להגיד לנו, אבל היא המשיכה לגשש בגופי עם המתמר בתקווה לתפוס בכל זאת הבהוב חלוש של פעימת לב. דוד החזיק לי את היד בכח. אחר כך היא הסבירה לנו את האפשרויות. כבר הייתי מוכנה לשאלה הזו, מה אנחנו רוצים לעשות עכשיו. בהריון הקודם הסטתי את המבט בפחד בכל פעם שנתקלתי במילה "הפלה".הפעם קראתי על זה והתכוננתי מהרגע שהתחלתי לדמם והרופא במוקד החירום אמר שהדופק של העובר נראה חלש. יכול להיות שהתחלתי להתכונן לפרידה הזו עוד לפני. הכל בהריון הזה היה קצר מדי ובלתי נתפס. התעברתי בנסיון הראשון שלנו. בתוך פחות משבועיים אף זוג מכנסיים כבר לא נסגר עלי והכל לחץ וחזרתי ללבוש בגדי הריון.
בחרתי בכדורים. בתוך כמה שעות כבר התפתלתי במיטה מההתכווצויות. דווקא האבל שכל כך הפחיד אותי היה מה שנתן להכל הגיון. למרות שאני לא מחפשת הסברים. דוד נמצא שם בשבילי ותומך. מאפשר לי לקחת את מנת הפרישות לה אני זקוקה כדי להחלים. זה מתיש אותי כל כך.
הוא מביא לי למיטה עוגיות עם ריבה שמזכירות לי את ילדותי. עוגיות המדלן שלי. היה פעם ספר ילדים על ילדה שבכל פעם שאמא שלה שלחה אותה לעשות קניות היא הייתה חוזרת רק עם שקיות של עוגיות עם ריבה. מאוד אהבתי את הספר הזה והעוגיות האלה הן מזון מנחם מאוד עבורי.
אני חושבת שלא הספקתי להיקשר לעובר. לעומר נקשרתי מהרגע שראיתי את ליבו המהבהב על צג המוניטור. הוא היה הנקודה המהבהבת הכי חמודה שראיתי. היה רגע בהריון עם עומר שאחת הבדיקות חזרה עם תוצאה מדאיגה וחשבתי שאאבד אותו. זה היה הלילה הנורא בחיי. הייתי כבר בחודש מתקדם ובזמן שנפרדתי ממנו בלב הרגשתי אותו בועט ומשתולל וחשבתי שלא יכול להיות שילד כל כך חזק לא ישרוד. מסתבר שצדקתי.
היום התמודדתי עם אחד הפחדים הכי גדולים שלי ואני עדיין פה.העצב נוכח אבל לא משתק. אני מסוגלת לשחק עם עומר, לצחוק מנסיונותיהם של דוד ועומר לעודד אותי. האובדן והאבל הפחידו אותי נורא. התמודדתי איתם כבר בכמה הזדמנויות. עם החבר שמת מלוקימיה בגיל עשר, עם סבתא שלי שגופה התנפח והתפרק ממחלת הסרטן שהשתוללה בה בפראות, החבר לשעבר שתלה את עצמו.אובדן ואבל הם רגשות שאני מכירה טוב ועדיין מפחדת מהם. אני יודעת שתמיד תהיה פעם נוספת וכל פעם גרועה ומכוערת ותמיד זה נגמר מהר מדי. המהירות בה אני חוזרת לחיים, נסחפת בחזרה להנאות, לקטנוניות, ללחצים ולמשימות של היום יום מפתיעה ומנחמת. הייתה לי הפלה טבעית. העובר שלי מת. התחיל ואז חדל. זה שובר לי את הלב אבל אני יודעת שההרגשה הזו תעבור. הדים שלה ילטפו אותי במלנכוליות לפעמים. באים והולכים. ואני אוהב אותו ואמשיך לחיות.

למה אני לא אוהבת לכתוב

היו לי כל מיני הזדמנויות לכתוב בתשלום, דבר שתמיד רציתי לעשות. המסקנות שלי מההתנסויות המעטות שלי בתחום הן אלה:

- אני לא חכמה מספיק כדי לא להתייחס לטוקבקיסטים. ניסיתי להגיד לעצמי שאי אפשר לרצות את כולם ושאני לא באמת רוצה. זה לא עבד. ניסיתי לא לקרוא טוקבקים, אבל אני סקרנית מדי. 

-היו פעמים בהן הרגשתי שנואה ומושמצת בגלל טוקבק אחד או שניים מתוך המון. למרות הרוב החיובי המיעוט האכזרי פשוט שיתק אותי. 

- בביקורת הספרות הראשונה שכתבתי ל"ספרים", על 101 דלמטיים, נפלה טעות עריכה קטנה. כל הטוקבקים נטפלו אליה. זה היה ברוטאלי.

-אני מקווה להיות בוגרת מספיק מתישהו כדי לחזור ולנסות. אני אוהבת את זה וחושבת שאני לא רעה בזה. אני רוצה שהדברים האלה יפסיקו לערער אותי. אז לא מצאתי חן בעייני מישהו. בחיים האמתיים זה דווקא לא משהו שאני מתרגשת ממנו במיוחד. 

-אני מכורה לדרמות אינטרנטיות קטנות ומכניסה את עצמי המון לוויכוחים עם אנשים זרים על נושאים שנויים במחלוקת. אני גם לא מפחדת להיות בצד היותר שנוי במחלוקת של הוויכוח. כשזה מתחיל לגלוש לעלבונות אישיים אני משתדלת לפרוש ובמקרים קיצוניים גם לחסום.

-בינתיים הבלוג הזה הוא מקום די בטוח בשבילי אבל אני יודעת שתחושת הביטחון הזו היא מזויפת. זה שטח ציבורי וכל אחד יכול לקרוא ולהחליט להתעצבן ממשהו שכתבתי.

-היה לי פוסט בו כתבתי שבעייני לצחוק על מה שלובשים אנשים ציבוריים זה סוג לגיטימי של סאטירה. הוא קיבל בערך מאתיים ומשהו תגובות. כינו אותי בו בשמות איומים, כתבו שאני בן אדם שטחי ושהנשמה שלי שחורה. קצת שמחתי שכל כך הרבה אנשים קוראים אותי וקצת הרגשתי כמו האישה הכי מושמצת במדינה. זה בעיקר היה מצחיק, אבל גם די סטרסי.

-אני חושפת הרבה יותר מדי מהחיים האישיים שלי ברשת. חלק מזה הוא אקסהיביסיוניזם, חלק גראפומניה, השאר מבולגן מכדי שאוכל להסביר אותו.

-בכל פעם שאני נסערת ממשהו שמישהו כתב עלי דוד אומר לי להתנתק קצת מהאינטרנט והוא בטח צודק אבל היו לי גם המון חוויות נעימות עם מגיבים ועם כתיבה וקשה לי לוותר על זה לגמרי.

-נראה לי שהפוסט הבא יהיה סקירה של מוצרי טיפוח לשיער. משהו רגוע כזה.

דברים שהייתי רוצה ללבוש עכשיו

 שמלה רחבה ומתנופפת. (ציפורקין)

 שמלת אבירים עם תחרה ולוק מחוספס (ליטל סטריט)

 אדום וכחול תמיד עובדים לי ביחד. וצורות גיאומטריות. קצת וונדרוומן, קצת נאיבי. (שרון בועז)

 אותה חולצה בצהוב. הקיץ התחלתי ללבוש צהוב אחרי שנים שהחרמתי אותו בגלל שהזכיר לי חולצת בית ספר. (שרון בועז)

 גלביה רומנטית בצבע של בטון משופשף עם תחרה. מדדתי אותה והיא אפילו יותר יפה במציאות אבל לא מתאימה לי כרגע. בגלל שינויים שעוברים עלי עכשיו אני מעדיפה בדים קצת יותר רכים ומתמסרים. (מיכל אמה)

להתחבא בתוך סוודר ענקי עם רקמה נוסטלגית (זארה) הוא בגבול של להיות סוודר מכוער וזקן, אבל נראה לי שאני דווקא אתאהב בו. יש לי חולשה לסוודרים זקנים ומזעזעים. הוא הזכיר לי את התמונה הזו.

                           

 בטח גם שם הייתי מוצאת דברים שאני אוהבת. אני רוצה להעביר את החורף בסוודרים גדולים עם דוגמאות מחרידות.

אקססוריז וווידוים סינמטיים

יש חופש גדול מהגן. בינתיים הלכנו לים מוקדם בבוקר, לג'ימבורי בערב, שלחנו אותו לישון אצל ההורים שלנו, הרכבנו פאזלים, בנינו מגדלים והקראנו המון ספרים. המחזנו את "האריה שאהב תות", עשינו חותמות וצבעי ידיים ואפילו לא עבר שבוע. בלי עזרה של ההורים זה היה יכול להיות מתיש מדי, אבל ככה זה כיף. כשהוא ישן אצל הסבים שלו אני ודוד יכולים לעבוד קצת, לעשות מרתונים של הומלנד ושל כתום הוא השחור החדש, לראות סרטים שלמים רצוף, מה שלא עשינו כמעט בכלל מאז שעומר נולד כי זה דורש המון ריכוז, וסתם להיות ביחד לבד.
כמה וידויים סינמטיים:
*יש לי קצת רתיעה מסרטים אירופאים איכותיים. הם נתפסים אצלי בדרך כלל כמאתגרים מדי. שני במאים שאני בכל זאת נורא אוהבת הם פאזוליני האיטלקי ופרנסואה אוזון הצרפתי. הם כיפיים ואפלים במידה מפתיעה.
*אני אוהבת סרטי טראש. הבמאי האהוב עלי הוא ג'ון ווטרס, במיוחד בסרטים המוקדמים שלו. אני אוהבת גם את ראס מאייר, אד ווד וסרטי אימה דלי תקציב וישנים. בכלל, סרטים עם המון סקס ואלימות עושים לי את זה.
*אני אוהבת סרטי קומיקס, לא משנה כמה הם גרועים. אפילו את הספיידרמן האחרון.

וקצת על אקססוריז. יש לי תיק בצהוב חרדל. חיפשתי תיק גב מחומר שאינו עור שלא יהיה יקר מדי. בחנות בקינג ג'ורג' מצאתי כמה חמודים ולא יקרים. התלבטתי בין השחור והצהוב ובסוף החלטתי ששחור אולי הולך עם הכל אבל הוא גם קצת משעמם.
קיבלתי מדוד את שרשרת הלב אוריגמי של שלומית אופיר. זו שרשרת הלב הראשונה שלי ויכול להיות שזו מתנת חג האהבה הראשונה שלי. אני אוהבת אותה נורא. האוריגמי מוריד מעט את מדד הקיטש והיא עדינה ומתוקה.

תמיד אחרי שאני מסתפרת אני עושה שיפוצים של התספורת בבית. זו הפרעה שייחודית לי? מוכרת גם לכם? אני לא יודעת. בכל מקרה אני מרוצה כרגע מהשיער שלי אבל קצת מיואשת מהנסיון להאריך אותו.

אני מנסה עכשיו טיפול טבעי לפיגמנטציה. אם הוא יעבוד אדווח. בינתיים ניסיתי קרם במרשם, כדורים איירוודים, סקראבים, פילינג עדין, מסיכות וסרומים וכלום לא עבד, אבל אולי זה בגלל חוסר ההתמדה שלי. הדבר היחיד שעבד בינתיים זה פוטושופ.

הילקוט הצהוב שלי

שרשרת האוריגמי