החיים בזמן מלחמה

יכול להיות שאני אסקפיסטית. במצבי לחץ וחרדה הנטייה שלי היא להתנתק. להסיח את דעתי. לעשות דברים שאני נהנית מהם. אני מעריכה אנשים שנהיים מעורבים. שעושים משהו כדי לשנות את המציאות. לי אין את האנרגיות האלה, את הדחף הפנימי, השכנוע שאני יודעת מה טוב למישהו ומה יעבוד. אני די ניהליסטית בקטעים האלה. חושבת שהמציאות היא סובייקטיבית ושאין אמיתות גמורות. קנאות מכל סוג מדכאת אותי. פעם הייתי פציפיסטית, צמחונית, בן אדם אידאליסטי. היום אני לא יודעת כלום. 

רציתי לכתוב פוסט על כל הדברים שעושים לי נעים עכשיו. הסדרות, הסרטים, האוכל. הלכתי לסטימצקי לחפש ספר על גמילה מחיתולים ויצאתי עם ערימה של ארבע במאה של ספרים קלילים ואסקפיסטים. מתח, פנטסיה, שום דבר עמוק במיוחד, כדי לא להכביד על המוח הטרוד מדי גם ככה. בפינה המוגנת יחסית בבית יש לנו מיכל של בועות סבון. כשיש אזעקה אנחנו יושבים ומפריחים בועות ועומר מאושר. 

באזעקה הראשונה לא הייתי בבית. הייתי במפגש האחרון של סדנת הכתיבה. כך יצא שנתקעתי במקלט עם סופרת שאני אוהבת, עורך שאני מעריכה ושתי חברות מהסדנה וכל מה שיכולתי לחשוב עליו היה איך השארתי את דוד להתמודד לבד עם ילד חולה ואזעקה. הם דווקא היו בסדר. ישבו אצל השכנים והיו רגועים יחסית. אני הייתי מודאגת ואכולת אשמה. 

הסידרה שלנו עכשיו זו לואי, הסידרה של הקומיקאי לואי סי קיי. אני אוהבת סדרות של קומיקאים. שרה סילברמן היא סוג של השראה בשבילי, אבל עם לואי אני מזדהה ממש. ההומניזם המיואש שלו, ההתעקשות לנסות להיות בן אדם טוב למרות שאתה לא מאמין בכלום ולהיות קורע מצחוק ומדכא בו זמנית. מדובר בסוג של גאון. 

האספרסו הפך לסמל לאסקפיזם תל אביבי. אני לא שותה קפה, לכן אף טיל עוד לא תפס אותי באמצע. אם הייתי צריכה לבחור מנה אחת שהיא התענוג התל אביבי האסקפיסטי והמושלם הייתי בוחרת במלבי של מזה באחד העם. בגדול אני יותר אישה של שוקולד אבל המלבי הזה כל כך מושלם שהוא משאיר את כל קינוחי השוקולד רחוק מאחוריו. הוא על בסיס חלב קוקוס ולכן מתאים גם לטבעונים ואלרגים ויש לו רוטב פירות יער מופלא וחמצמץ ושבבי קוקוס מהסוג העבה והעסיסי ולא היבש והמבאס.

אני מאחלת ימים שקטים יותר לכולנו.