יום חמישי, 28 ביוני 2012

נעלי הליכה

לא זכרתי שנעל-לכת נראה כל כך סליזי
הנעל שכל הבנים היו מאוהבים בה וכל הבנות רצו להיות כמוה


 כשהייתי קטנה אהבתי את הנעלולים.
קצת רקע למי שלא נולד באייטיז, זו היתה סדרה שגיבוריה היו נעליים בסנדלריה שבסוף כל יום התעוררו לחיים. שתי הדמויות האהובות עלי היו נעל-לכת השחוק והבלוי ונעלולית הבלרינה הנשית והעדינה. אני חושבת שכל נעל שלי קצת מכניסה אותי לדמות שהייתי רוצה להיות.

בכלל נעלי בלרינה זו אובססיה קלה שיש לי. בתור ילדה אף פעם לא רציתי לרקוד בלט. רק רציתי את התלבושת.
אמא שלי לא הבינה, ורשמה אותי לחוג בלט, בו החזקתי שיעור אחד ואפילו לא יצאו לי ממנו נעליים. היום אני מפצה את עצמי.
בלוך
נעלי בלט של טופשופ. הכי אודרי הפבורן


בלוך נחשיות
שלי'ס לונדון. נראות כאילו עשו אותן גמדים.
גם לנעלי ג'אז יש לי חיבה. לפחות ג'אז זו מוזיקה שאני אוהבת, בניגוד לבלט שקצת משעמם אותי. בפתיח של הסדרה Boardwalk Empire סטיב בושמי נועל נעלי ג'אז מושלמות בחום בהיר ושחור. הייתי שמחה לכאלה.

אין לי הרבה נעלי עקב. אני לא אוהבת ללכת עליהן. אבל איכשהו יצא ששני זוגות העקבים שלי סגולים. הנעליים של שולה כל כך נשיות ועדינות בעיני. בזוג העקבים השני יש משהו קצת כבד וגס, אבל הן איכשהו מחמיאות.

שולה
בלואופיש

ויאליס
 את הסנדלים של אירגולר צ'ויס קיבלתי במתנה מבן זוגי. הוא ראה אותי מתלבטת לגביהן ושמע אותי מדברת עליהן ובסוף חזר הביתה עם הזוג הזה בהפתעה. הן לא בדיוק הטעם שלו, אבל הוא ידע שהן ישמחו אותי. צריך מצב רוח מאוד מסויים כדי לנעול אותן, אבל הן מיוחדות ומזכירות לי גיבורי על.
אירגולר צ'ויס



 לסנדלים האלה של ויאליס יש וייב של וודסטוק. הן הולכות נפלא עם שמלות וחצאיות מתנפנפות.


אלדו


המגפיים של ג'פרי קמבל קצת קשוחות לי. קניתי אותן כשאחת המוכרות נעלה אותן מצוותות לשמלה עדינה. איכשהו זה עבד. אני עדיין מנסה להבין איך להוציא מהן את האפקט הזה. אני חושבת שהן פשוט עמוסות מדי בשבילי.
ג'פרי קמבל


האספרדילס הכחולות של ויאליס הן ברירת המחדל שלי. הן כבר דהויות ושחוקות אבל אני אוהבת אותן מאוד. הן הולכות עם הכל ומתאימות לרוב סוגי האקלים חוץ מגשם. הן נשיות אבל לא מדי, הן עדינות אבל גם מחוספסות. נראה שהושקעה מחשבה בכל תפר בהן, והפשטות המעוצבת הזו מרגישה לי מאוד נכונה. 




ויאליס
 יש לי עוד קצת נעליים. כולן בשימוש, כולן קצת שחוקות, חלקן כבר עברו תיקונים אצל סנדלר. נעליים הן פריט הלבוש שאני מוציאה עליו הכי הרבה כסף, כי יש לי די הרבה דרישות ממנו. ספירת המלאי הזו גורמת לי לחשוב על הנעליים שאין לי. חסר לי משהו שחור ואלגנטי, חסרות לי סניקרס בצבע ניטראלי (יש לי בפוקסיה ובכחול בוהק), ועוד כל מני פריטי בסיס כאלה שאמורים להיות במלתחה המושלמת. רוב הנעליים שלי לא פוטוגניות. אין להן איזו אחידות סגנונית וחלקן לא באמת מתאימות לכלום אבל אני אוהבת את כולן. 



כפכפי ספונג'ה לים






יום חמישי, 21 ביוני 2012

להרוס משהו יפה

לפני שלוש שנים אני ודוד בן זוגי גרנו לתקופה של כמה חודשים בטורונטו. זו הייתה תקופה מאוד מוזרה ובודדה בשבילי, שבאה בדיוק כשסיימתי ארבע שנים אינטנסיביות של לימודי אמנות. בהמשך לעבודות קודמות שלי עם בד וכדי להעסיק את עצמי קניתי מכונת תפירה ולמדתי לתפור. אחד הדברים הנחמדים בטורונטו הוא שהיא נמצאת במרחק נסיעה ארוכה אבל לא יקרה בכלל לניו יורק. אז כשהיה לנו זמן  ניצלנו את הקירבה היחסית הזו ונסענו באוטובוס לילי בעשרה דולר קנדיים.

בתור תופרת מתחילה, אחד המקומות שממש רציתי לראות היתה חנות הבדים "מוד", החנות הענקית אליה נשלחים המתמודדים בפרוייקט מסלול האמריקאית לקנות חומרים למשימות. דוד מצא לעצמו ספה נוחה וקרא בפעם השלישית את מדריך הלונלי פלנט לניו יורק ואני הסתובבתי מהופנטת בין הקומות במשך כשלוש שעות. בסוף יצאתי משם עם ארבעה בדים. כותנה רקומה בסגול אפרפר בהיר ואחת נוספת בכחול כהה, משי ורדרד חיוור ובד חצילי שקוף.


מייד כשחזרנו התחלתי בפרוייקטים. בתור תופרת מתחילה אך שאפתנית עבדתי אמנם עם גזרות קנויות, אבל ראיתי בהן בעיקר המלצה ובתוך שבוע נותרתי עם המון שאריות, ערימה של נסיונות כושלים והבד הסגלגל, שהיה היפה ביותר ולכן החלטתי לשמור אותו לסוף.

עכשיו, שלוש שנים וכמה קורסים בתפירה אחרי, הוא עדיין במגירה, שלם לחלוטין. מדי פעם אני פותחת אותה ומסתכלת עליו. הוא מרהיב בעיני, ומזכיר לי חדרי שינה ויקטוריאניים מאובקים, עננות פודרה ופרחים מיובשים. הייתי רוצה לתפור ממנו משהו שהיה הולם את מיס הווישם, אותה כלה נטושה של דיקנס, שמזדקנת בבגדי כלולותיה לנצח. אני מנסה לתכנן אותו בשכבות אווריריות, תלויות. תמיד כשאני רואה בגדים שתפורים מבדים דומים הם נראים לי נוקשים מדי. לא נכונים. אני עדיין מרגישה שחסרה לי המיומנות לקחת את הבד הזה ולהשתמש בו בלי להרוס אותו. עד אז הוא יחכה.



היו שלום
לילך


יום ראשון, 17 ביוני 2012

למה אני רוצה בלוג?

אני לא יודעת אל מי אני כותבת. זו חוויה מוזרה, כמו לצעוק בחדר ריק בלי לדעת מי שומע אותך מבחוץ.
אני עוקבת אחרי בלוגים ופורומים שדנים בנשיות כבר הרבה זמן. אלה שסוקרים מוצרי טיפוח ואיפור, אלה שמתעדים מתלבשים מעניינים וגם כאלה שדנים בפמיניזם וזהות נשית מזוויות אחרות. אני קוראת בהם בעניין ובלהט דומים, ומנסה להישאר ביקורתית בלי להיות שיפוטית על בחירותיהן של אחרות. פעם בקורס שלקחתי התבקשתי להגדיר את הלקוחה האידאלית שלי. אני מניחה שהיא דומה לי בתפיסותיה האידאולוגיות והצרכניות. 
  1. אני מעריכה מעצבי על ומותגי על, אבל יותר כיצירת אמנות שכיף להסתכל עליה מרחוק. אין לי את השאיפה להחזיק ברשותי פריטים יקרים במיוחד, אבל אני נהנית מהילת היוקרה שלהם.
  2. בסתירה לסעיף הקודם, אם אאתר בחנות יד שנייה פריט כזה, והוא יהיה בתקציב שלי ובמידה שלי, אתרגש וארכוש אותו. זה עוד לא קרה.
  3. אני אוהבת למצוא בגדים ברחוב.
  4. אני אוהבת לגלות מעצבים מקומיים שמעט אנשים מכירים, ומשמח אותי כשגם אנשים אחרים מגלים אותם.
  5. אני אוהבת לקנות בגדים בחנויות יד שנייה ולשפץ אותם
  6. אני ממש לא אוהבת בדים סינתטיים ולא נושמים.
  7. אני משתדלת לא לקנות המון ברשתות, גם בגלל הניצול וגם כי קרה שראיתי בגד שקניתי על אחרות ובגלל זה נמאס לי ממנו.
  8. שוב, בסתירה לסעיף הקודם, יוצא לי לקנות די הרבה ברשתות. בגלל הנגישות, המחירים והיציאות המגניבות. אבל זה גורם לי להרגיש אשמה.
  9. אני אוהבת להתאהב בבגדים. נדיר שאני נכנסת לחנות ומחפשת משהו מסוים. אני יותר מחפשת תחושה מסוימת.
  10. כשבגד באמת יפה, אני אתעלם מחורים, כתמים וכל מיני דיל ברייקרז מהסוג הזה. דברים יפים באמת אף פעם לא מושלמים.
אני עדיין לא יודעת איזה כיוון ייקח הבלוג, אבל אני רוצה שהוא יכלול את כל הסתירות האלה בתוכו. את ההקסמות ממה שזוהר וממה שמטונף. כי אצלי זו אותה הקסמות.
אני חושבת שזה מספיק לפוסט ראשון.
היו שלום
לילך