מכנסיים ארוכים, געגועים לסיגריה וקצת על השיער שלי

השרב שנשבר סוף סוף ומצב רוח עגמומי גרמו לי לחזור ללבוש בעיקר מכנסיים, רצוי ארוכים ומכותנה. כבר קריר מדי בשביל שמלות מתנפנפות ואני מתחילה לחפש בגדים מכרבלים. כאלה שיתנו מקום לעגמומיות שאני מרגישה אבל שאפשר להתנחם בתוכם. חזרתי לנעליים סגורות, בעיקר כדי לא לחשוף את הלק המתקלף באצבעות הרגליים שלי. אני לא מצליחה לאגור את האנרגיות להסיר או להחליף אותו. גם זה שבידיים מתקלף אבל כפפות אני לא אלבש. 

אני לא מעשנת כבר 3 שנים. עישנתי בערך שבע שנים ואז עוד כמה שנים רק חברתית, שזה אומר שלא עישנתי חודש ואז הייתי יושבת עם מישהו לבירה ומסיימת קופסה, אבל מאז שהתחלנו לתכנן את עומר עישנתי אולי סיגריה אחת, למרות שלפעמים נורא מתחשק לי. אני תמיד מופתעת לגלות שאנשים שנראים לי נורא מאוזנים רגשית ורגועים ובריאים מעשנים. בעייני זה הולם יותר אנשים מעורערים ונוירוטים כמוני. 

אני חושבת שהשיער שלי נראה נחמד עכשיו. מזג האוויר המתקרר עושה לו טוב. יצאה לי אפילו תמונה די טובה עם שיער פזור. אסוף עדיין נראה לי אצילי יותר אבל אני מחבבת אותו גם ככה. אני משתמשת כרגע בקונדישנר של פול מיטשל שמבחינת לחות הוא נחמד אבל לא מחזיק את התלתלים כל כך אז לפעמים אני מערבבת אותו עם חומרי עיצוב שלבד הם נוקשים מדי לטעמי. בדרך כלל כשאני חושבת שהשיער שלי נראה טוב זה סימן שעוד מעט אני ארצה לגזור אותו.

כשאני לא מרוצה מאיך שאני נראית אני מתחילה לחשוב מה הייתי יכולה לשנות כדי להרגיש יפה. זה מתחיל באף, ועוד כל מיני מתיחות ושאיבות והרמות ובסוף הרשימה כל כך ארוכה ומייאשת ומביאה אותי למסקנה שאני עצלנית ופחדנית וענייה מדי בשביל ניתוחים פלסטיים ועדיף פשוט לנסות לעבוד עם מה שיש. פעם ישבתי אצל ספר די מפורסם וחיכיתי שיגיע התור שלי ובינתיים האישה שהסתפרה לפני הייתה ממש לא מרוצה מהתספורת שלה והסבירה לספר שזה אולי בסדר אבל לא ממקסם אותה. זה קצת הביך אותי אבל גם התפעלתי מהאומץ שלה. כשאני מסתפרת אני בעיקר מקווה לצאת עם שיער קל יותר לסידור ותחושה של שינוי והתחדשות. אף פעם לפני זה לא חשבתי במונחים האלה. וגם אם ממש לא אהבתי את התספורת נדיר שאני אגיד משהו. בכל מקרה זה יגדל, ואם נפלתי על ספר שהתפיסה האסטטית שלו שונה מדי משלי ספק אם הוא יוכל להגיע לתוצאה שאני באמת אוהב. בא לי דווקא להרגיש שאני ראויה למיקסום.

מכנסיים- אילנית שמיע, נעליים-בנסימון, חולצה- H&M

חולצת לבבות של אילנית שמיע

הופעת אורח של עומר

גיא מלך הבלוגריות- הפקת האופנה הראשונה שלי

אני מאוד אוהבת את התכשיטים של גיא גיל. הם מצליחים להיות פרועים ונוסטלגיים בו זמנית. ללחוץ על בלוטות הזיכרון ועדיין להיות עכשוויים לגמרי. בגדול אני לא הטיפוס של הפקות אופנה. כשאני מצטלמת אני מעדיפה את השליטה אצלי . סוג של הפרעה כנראה. ועדיין רציתי לקחת חלק בהפקה המקסימה של גיא גיל. השרשרת שבחרתי דווקא פחות אופיינית בעייני לעיצובים שלו שהם לרוב מאוד צבעוניים. יש בה אלמנטים שבטיים והיא כמעט מונוכרומטית. אהבתי את השקט היחסי שלה, שהיא מצליחה להכיל למרות המאסיביות והעומס. בדיעבד הייתי משלבת אותה אולי אחרת למרות שעם הטקסטורה והצבע של החולצה היא עובדת נפלא בעייני. 

הצלם גיא חמוי הצליח לגרום לי להרגיש בנוח ולשחק קצת מול המצלמה. עמוק בפנים אני דרמה קווין שלא יודעת גבולות.

המאפרת פז רייכרט מסטודיו עדה לזורגן אמנם לא הוציאה אותי מהקומפורט זון שלי למרות שניסתה אבל התוצאה חיננית ועדינה. גיא ניסה לשכנע אותי לנפח את השיער אבל יש לי מגבלות בכל מה שקשור לשיער שלי ואני מעדיפה אותו במידה של שליטה.

עוד פרטים על ההפקה בבלוגים של שאר הבנות ובדף הפייסבוק של גיא גיל

יצאתי שמנמנה ליד כל הבחורות הרזות והגבוהות האלה

רוני, דיאנה, קורין, מאיה, יאנה, נוגה, אני ואוליה

אני בעמידה של שחקן פוטבול בעוד השאר מצליחות להישאר חינניות

אני לא יודעת לקפוץ. זה בטח פוטושופ (סתם. אולי לא)

לב שבור הוא לב שלם

אזהרה: זה לא פוסט קל. הוא מאוד מאוד אישי ומספר על חוויה טראומטית שעברתי.

כל הסימנים המקדימים היו מבשרי רעות. אולי בגלל זה כשהרופאה הדליקה את מכונת האולטרסאונד היא סובבה אותה כך שאני ודוד ראינו רק את גבה מרושת הכבלים. ראיתי לפי הבעת הפנים שלה שהיא מאוכזבת ממה שהיא צריכה להגיד לנו, אבל היא המשיכה לגשש בגופי עם המתמר בתקווה לתפוס בכל זאת הבהוב חלוש של פעימת לב. דוד החזיק לי את היד בכח. אחר כך היא הסבירה לנו את האפשרויות. כבר הייתי מוכנה לשאלה הזו, מה אנחנו רוצים לעשות עכשיו. בהריון הקודם הסטתי את המבט בפחד בכל פעם שנתקלתי במילה "הפלה".הפעם קראתי על זה והתכוננתי מהרגע שהתחלתי לדמם והרופא במוקד החירום אמר שהדופק של העובר נראה חלש. יכול להיות שהתחלתי להתכונן לפרידה הזו עוד לפני. הכל בהריון הזה היה קצר מדי ובלתי נתפס. התעברתי בנסיון הראשון שלנו. בתוך פחות משבועיים אף זוג מכנסיים כבר לא נסגר עלי והכל לחץ וחזרתי ללבוש בגדי הריון.
בחרתי בכדורים. בתוך כמה שעות כבר התפתלתי במיטה מההתכווצויות. דווקא האבל שכל כך הפחיד אותי היה מה שנתן להכל הגיון. למרות שאני לא מחפשת הסברים. דוד נמצא שם בשבילי ותומך. מאפשר לי לקחת את מנת הפרישות לה אני זקוקה כדי להחלים. זה מתיש אותי כל כך.
הוא מביא לי למיטה עוגיות עם ריבה שמזכירות לי את ילדותי. עוגיות המדלן שלי. היה פעם ספר ילדים על ילדה שבכל פעם שאמא שלה שלחה אותה לעשות קניות היא הייתה חוזרת רק עם שקיות של עוגיות עם ריבה. מאוד אהבתי את הספר הזה והעוגיות האלה הן מזון מנחם מאוד עבורי.
אני חושבת שלא הספקתי להיקשר לעובר. לעומר נקשרתי מהרגע שראיתי את ליבו המהבהב על צג המוניטור. הוא היה הנקודה המהבהבת הכי חמודה שראיתי. היה רגע בהריון עם עומר שאחת הבדיקות חזרה עם תוצאה מדאיגה וחשבתי שאאבד אותו. זה היה הלילה הנורא בחיי. הייתי כבר בחודש מתקדם ובזמן שנפרדתי ממנו בלב הרגשתי אותו בועט ומשתולל וחשבתי שלא יכול להיות שילד כל כך חזק לא ישרוד. מסתבר שצדקתי.
היום התמודדתי עם אחד הפחדים הכי גדולים שלי ואני עדיין פה.העצב נוכח אבל לא משתק. אני מסוגלת לשחק עם עומר, לצחוק מנסיונותיהם של דוד ועומר לעודד אותי. האובדן והאבל הפחידו אותי נורא. התמודדתי איתם כבר בכמה הזדמנויות. עם החבר שמת מלוקימיה בגיל עשר, עם סבתא שלי שגופה התנפח והתפרק ממחלת הסרטן שהשתוללה בה בפראות, החבר לשעבר שתלה את עצמו.אובדן ואבל הם רגשות שאני מכירה טוב ועדיין מפחדת מהם. אני יודעת שתמיד תהיה פעם נוספת וכל פעם גרועה ומכוערת ותמיד זה נגמר מהר מדי. המהירות בה אני חוזרת לחיים, נסחפת בחזרה להנאות, לקטנוניות, ללחצים ולמשימות של היום יום מפתיעה ומנחמת. הייתה לי הפלה טבעית. העובר שלי מת. התחיל ואז חדל. זה שובר לי את הלב אבל אני יודעת שההרגשה הזו תעבור. הדים שלה ילטפו אותי במלנכוליות לפעמים. באים והולכים. ואני אוהב אותו ואמשיך לחיות.