בתור תופרת מתחילה, אחד המקומות שממש רציתי לראות היתה חנות הבדים "מוד", החנות הענקית אליה נשלחים המתמודדים בפרוייקט מסלול האמריקאית לקנות חומרים למשימות. דוד מצא לעצמו ספה נוחה וקרא בפעם השלישית את מדריך הלונלי פלנט לניו יורק ואני הסתובבתי מהופנטת בין הקומות במשך כשלוש שעות. בסוף יצאתי משם עם ארבעה בדים. כותנה רקומה בסגול אפרפר בהיר ואחת נוספת בכחול כהה, משי ורדרד חיוור ובד חצילי שקוף.
מייד כשחזרנו התחלתי בפרוייקטים. בתור תופרת מתחילה אך שאפתנית עבדתי אמנם עם גזרות קנויות, אבל ראיתי בהן בעיקר המלצה ובתוך שבוע נותרתי עם המון שאריות, ערימה של נסיונות כושלים והבד הסגלגל, שהיה היפה ביותר ולכן החלטתי לשמור אותו לסוף.
עכשיו, שלוש שנים וכמה קורסים בתפירה אחרי, הוא עדיין במגירה, שלם לחלוטין. מדי פעם אני פותחת אותה ומסתכלת עליו. הוא מרהיב בעיני, ומזכיר לי חדרי שינה ויקטוריאניים מאובקים, עננות פודרה ופרחים מיובשים. הייתי רוצה לתפור ממנו משהו שהיה הולם את מיס הווישם, אותה כלה נטושה של דיקנס, שמזדקנת בבגדי כלולותיה לנצח. אני מנסה לתכנן אותו בשכבות אווריריות, תלויות. תמיד כשאני רואה בגדים שתפורים מבדים דומים הם נראים לי נוקשים מדי. לא נכונים. אני עדיין מרגישה שחסרה לי המיומנות לקחת את הבד הזה ולהשתמש בו בלי להרוס אותו. עד אז הוא יחכה.
לילך
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה