אני קצת סנטימנטלית לפעמים. מודה. ואם יש משהו שמעורר בי את התכונה הזו במיוחד אני חושבת שזו אופנה. בעיקר כזו שתקשרת אצלי למחאה, חופש, מוזיקה שאני אוהבת ונאיביות של נעורים. לכן, כשהתחילו להציץ אלי זוגות של מגפי ד"ר מרטין מחלונות הראווה נפלתי שוב בקסמן הגס ולא יכולתי לסרב. את הסיבוב הקודם עשיתי על מרטינס יד שנייה שקניתי בפיל הלבן, חנות יד שניה ברחובות, ועלו פחות ממאה שקלים לדעתי. אני לא זוכרת מה עלה בגורלן. את הסיבוב הנוכחי אני עושה בזוג שנרכש בהנחת מועדון בשופרא. כמה בורגני מצידי.
ברור לי שיש פה נסיון פאטתי משהו לשחזר אלמנטים מסויימים בנעורי ושאני עושה גלוריפיקציה לאסתטיקה שכבר נטשתי. בימים הראשונים שילבתי אותן עם שמלות וינטאג' פירחוניות בלוק שהזכיר לי את ללניה מהסרט "מציאות נושכת". קלישאת ניינטיז שכמותי. הן עושות לי חשק לנער את האבק מהאלבומים של פרל ג'אם, נירוונה ואליס אין צ'יינס, לחזור להיות צמחונית, ללכת לחלק פליירים של שלום עכשיו, להבריז משיעורים כדי להתמזמז כשההורים בעבודה, (עדיין רלוונטי, רק הפוך. להבריז מעבודה כדי להתמזמז כשהילד בגן) לקרוא שוב את נו לוגו ואת דור ה-X של דאגלס קופלנד ולשבת בסלון מזל. טוב. די. אני צריכה לנתק אותן עכשיו מהתמונות האלה ולנסות לחשוב עליהן מחדש, בצורה רעננה יותר, בשילובים צפויים פחות. היום אני כבר לובשת אותן עם סקיני ג'ינס. התבגרתי. וזה לא שגיל ההתבגרות באמת היה מוצלח כל כך.
קראתי ציטוטים של כל מיני אושיות אופנה שלבשו אותן בעבר, ועכשיו אומרים שאין סיכוי שיצאו איתן מהבית. הם נהנים מהערך הנוסטלגי שלהן אבל מסרבים לגרור אותו איתם. אולי זה באמת עצוב, אבל אני לא מרגישה שאני מנסה לשחזר את הנעורים שלי. בניינטיז בכלל הייתי נוסטלגית לסיקסטיז. היה לי אז אומץ לייצר שילובים של ג'ינס וקומבינזיונים, מחוכים שחורים מעל חולצות היפיות מתנפנפות, ושכבות של קטיפה, תחרה ודנים. חלק מהשילובים היו מזעזעים, או לפחות ממש לא מחמיאים, אבל אני חושבת שהייתי מתלבשת יצירתית גם אם ביזארית משהו, ואמיצה בהרבה מהיום. אני יודעת להעריך את הניינטיז רק ממרחק של זמן, אז הרגשתי שאני מנסה לרפרר לתקופות אחרות, אבל אני חושבת שזה בעצם היה די גראנג'.
 |
| מציאות נושכת. סרט הניינטיז האולטימטיבי |
 |
| נסיון לשחזר את הלוק. כבר לא עובד. חצאית מפה, טופ קטיפה של מיו מיו ממכירה ביתית, שרשרת של גו נייטיב, שכבר לא קיימים לדעתי, דוק מרטינס. |
אני מודה שזה מסוג הדברים שאני יכולה לחבב על אחרים אבל לא על עצמי. אני השנה מצאתי עצמי מסתכלת בחיבה על זוג נעלי פלדיום בוורוד עתיק מושלם ומהרהרת ברצינות באופציה. אבל אז קלטתי שאין לי לאן לנעול את זה, אין לי עם מה לנעול את זה ואין לי, בעצם, חשק אמיתי לנעול את זה בעצמי.
השבמחקאז קניתי זוג לבן שלי.
דווקא יפות הפלדיום. גם אני הסתכלתי עליהן
מחקרק שלא מתאימות לשום דבר במלתחה שלי.
מחקאצל הילד, עם הג'ינס הקרועים והטי שירטס, זה יהיה מקסים.
דווקא אני פחות מתחברת לאופנת הניינטיז...
השבמחקלמרות שד"ר מרטין יכולים להיות רעיון מגניב לאללה!
http://laceandchiffonblog.blogspot.co.il/
אני קניתי את הדוק מרטינס שלי בחופש הגדול שלפני כתה ז'. היה אז מבצע בגלי וכל בנות השכבה שלי קנו. קצת מוזר שזה היה באופנה - הניינטיז כבר חלפו אז, היינו בניצניו של עשור הראשון והמאותגר אופנתית של שנות האלפיים.
השבמחקרוב הבנות קנו את הזוגות עם ציפוי הלקה הבורדו, אני לקחתי חום קלאסי כי הבורדו אזל. המשכתי ללכת איתן שנים אחרי שכל בנות הבורדו-מבריק כבר הפסיקו, כי הן היו כאלה חומות, משופשפות ומגניבות. ממש אהבתי לשלב אותן עם קומבניזון שלקחתי מסבתא ולבשתי כשמלה, או עם חצאיות הודיות מתנפנפות. בעצם, נפרדתי מהן רק לפני שנתיים - בגיל 21. הן כבר היו קרועות מדי אפילו בשבילי.
הן הכי יפות כשהן שחוקות. ועם קומבינזיונים בכלל
מחקאני את החורף שלי מעבירה עם שלל מגפיים צבאיות, לא ד"ר מרטינס פשוט כי מידה 41 נחשבת כבר מידת גברים אצלם ואני לא יכולה לקנות את כל הדגמים היפים, אבל כל דבר אחר.
השבמחקאבל אולי קטיפה זה באמת אובר קיל. יכול להיות שזה פשוט צריך להיות הפריט הנכון.