השבוע עברתי עקירה של שן בינה, אז כדי להתמודד עם החרדה פיציתי את עצמי באוברול קטן ושחור של המעצבת שרון בועז מ"אמה" לפני ובהמון גלידה אחרי. העקירה עברה בשלווה יחסית והודות לבעלי ולקוקטיל של לוריוון וגז צחוק היתה אפילו מהנה משהו. אמא שלי, ששמרה על הילד בינתיים, פינקה אותי בבושם שחשקתי בו כבר כמה זמן, גירסת האינטנס של קלואה. אני יודעת שאני במיעוט, ושרוב הביקורות על הבושם הזה היו גרועות לעומת ההתלהבות מהמקור. אני לא הסתדרתי עם הקלואה המקורי. התווים הפירותיים שלו מתקבלים עלי חדים ומנדנדים מדי. אבל את האינטנס אני אוהבת. יש לו ריח של סבון ורדים.
|
האוברול הזה, רק בשחור. לא מצאתי תמונה. |
סיימתי לקרוא עכשיו את הספר "אספלט" שכתבה מיכל פיטובסקי. הוא די עירער אותי. מוזר כמה שחלקים ממנו מרגישים מוכרים כל כך. בעיקר החלקים מנקודת המבט של עפרי בת האחת עשרה, הם תיאור די קרוב למציאות שלי בגיל הזה. של חיים תחת טרור שבו כל תנועה ונימת קול שלך יכולים לעורר התפרצות בלתי מובנת של אלימות. זה גורם לי לתהות לגבי אנשים. מוזר שנעורים מעוררים כל כך הרבה געגועים. כל העור המתוח שבעולם לא שווה את זה. ודווקא בתיכון היה לי די נחמד, אבל עדיין הסתובבתי עם שיירים של פוסט טראומה מהתקופה ההיא. אני חושבת שהספר מצליח להציג את האלימות הזו בלי להקטין אותה ובלי לנפח אותה. שגרתית, בנאלית ושרירותית כפי שהיא במציאות. הספר השאיר בי חשק לחבק את זו שכתבה אותו, אבל אני בספק אם היא תעריך את זה. מרגרט אטווד אמרה פעם שלרצות לפגוש סופר כי אהבת את הספרים שלו זה כמו לרצות לפגוש אווז כי אתה אוהב לאכול כבד אווז.
נהדר
השבמחקתודה
השבמחקפוסט מקסים וגם אלה שקראתי לפני מקסימים.
השבמחקסוף שבוע נעים.
איזה כיף. תודה על הפירגון
מחק