מבין ההרגלים המגונים שלי, זה אחד מהמביכים ביותר. ההתחלה שלו היא תמיד תמימה. אני משוטטת בין מדפי הפארמים, מביטה בטסטרים החדשים, מתרשמת מצבעים, ריחות ומרקמים של מוצרים שמבטיחים לעשות אותי צעירה יותר, יפה יותר ולהשאיר אחרי שובל של קסם ורעננות. לרוב אני נכנסת לזה בעיניים פקוחות, מגבילה את עצמי לשתי התזות ומריחה אחת ויוצאת מעודדת יותר עם חומר למחשבה על הרכישה הבאה הפוטנציאלית. אבל לפעמים זה נגמר אחרת. ההיגיון ושיקול הדעת נעלמים, ושדה הראיה מתמלא בהבטחות לא ממומשות. האני הזוהרת יותר, המושלמת, מובילה אותי בין הבקבוקים הנוצצים, מתיזה בושם אחר בושם, הריסים שלי כבר נוגעים בגבות ופני מוטלאים בגווני מייק אפ שונים שאולי אחד מהם הוא האחד שיעשה לי עור מושלם.האודמים זולגים זה על זה משפתיי בצבעיהם המתנגשים והצלליות מגובבות בתערובת בוצית,מכבידות על עפעפי המאובקים. אי אפשר להבחין ביניהן. על האף שלי יש נצנצים.
דבי הארי מתבשמת באלגנטיות מול שידת איפור מושלמת ותוך כדי משחקת לקרמיט עם המוח
זה נגמר במין walk of shame אנטי קליימטי. מצחינה ומבוישת אני אוספת את מה שנותר מכבודי העצמי ויוצאת מהחנות, משתדלת להתרחק מהאנשים שחולפים על פני, שלא יריחו את הבושה, לרוב זה נגמר ללא קניה, עם הבטחה לחשוב על זה קצת ולחזור. כשזה נגמר בקניה אני תמיד מתחרטת עליה. "תרפיית הטסטרים" שלי התחילה כשהייתי בת 16 בערך, ובפעמים הראשונות נגמרה בגירוש מנומס מהמקום והזמנה לחזור כשאדע מה אני רוצה. אני יודעת שדיילות קוסמטיקה מתעבות קונות כמוני, ועלי להודות שדי בצדק. ברוב הפעמים אני כן באה לקנות ולהתעדכן במוצרים חדשים, אבל מדי פעם, רק מדי פעם, יוצא ממני השד הטזמני של מחלקת הבשמים והקוסמטיקה, משאיר אחריו גוף מטונף ונפש ממורקת.
מה ההרגלים המגונים שלכם? איך אתם מרגיעים את עצמכם? מה חשבתם? ספרו לי
לילך
been there, done that.
השבמחקהכי כיף בשבת, אז אין דיילות שיציקו או יסתכלו בעין עקומה על המשוגעת שבאה להחריב את הסטנד אבל לא קונה כלום.