חיות צבעוניות שכמותינו

דברים שלמדתי בזמן האחרון:

בסיבוב הראשון לקח לי זמן להניק בלי לנסות להסתיר את עצמי בכל מיני דרכים מסורבלות. הפעם זה קרה מיד, בלי יותר מדי מחשבה או דילמות של צניעות. הפעם היחידה בה העירו לי זו הייתה אישה זקנה ליד הסופר פארם ברחובות. הודיתי לה בנימוס והמשכתי הניק. אם היא הייתה צעירה יותר התגובה שלי הייתה פחות מנומסת. אני בכלל הופכת לפחות נחמדה לאנשים כשזה גורם לי לאי נוחות. כנראה שזה בא עם הגיל.

אני מנסה לדבר עם הילד בעברית נכונה יחסית. אומרת לו שגורבים גרביים וכובע חובשים ונעליים נועלים, אבל כשאני עייפה כל הפעלים שקשורים ללבוש מצטמצמים ל"לשים" ול"להוריד". כרגע הוא אוהב אסטרונומיה ויכול למנות את כוכבי הלכת באנגלית ובעברית לפי המרחק שלהם מהשמש ממרקורי ועד מקי-מקי, שהוא פלנטה גמדית.

יש ברחובות סצנת יד שנייה פעילה ושוקקת. מסיבות החלפת בגדים, מכירות חצר והחנות של הליגה למניעת מחלות ריאה שממוקמת שלוש דקות הליכה מהבית שלי. זו אני שבדרך כלל מתעצלת. פעם חשבתי שמבגדים שקונים בחנות השחפת עלולים להידבק בשחפת. ככה זה כשאתה חרדתי.

להשתמש בכפתור החסימה בפייסבוק. אני לא עושה את זה הרבה, אבל זה יעיל ויש אנשים שלחסום אותם תורם לאיכות החיים שלי ולבריאותי הנפשית. יש אנשים שהייתי רוצה לחסום אבל זה יגרום לי ליותר מדי כאב ראש להסביר להם למה עשיתי את זה. 

לקרוא הוראות כביסה ולא לדחוף הכל למייבש. כבר הרסתי לא מעט פריטים בגלל עצלנות. 

לעשות שימוש חושפני מדי ולא בריא באפליקציות כמו אינסטגרם וסיקריט. אמנם בדיליי ביחס לתקופות השיא שלהן, אבל כרגע אני בתקופה שבה חסרה לי אינטרקציה אנושית מסוג מסוים. 

יש תינוקות שאוהבים לישון. אחרי התחלה סוערת עם ילד שפשוט לא יודע לישון התינוקת חובבת הכרבולים והשינה היא הפתעה משמחת. ספציפית הלילה האחרון היה קשה כי האף שלה היה סתום, אבל דוד תלה לה בצל מעל המיטה ונראה שזה עזר אבל הסריח את החדר.

זברה מתוקה

נמר ירוק

יותר מדי סלפיז והסתגלות

 קצת ממעללי בחודש האחרון. אני רוב הזמן בבית, ואין לי לאן להתלבש, וההריון האחרון הפך אותי ליצור של טוניקות וטייטס, ושל בגדים שהיה נעים להירדם בהם. הגמילה שלי מסטרצ'יים והמעבר לבגדים של אנשים אמיתיים שיש בהם כפתורים ורוכסנים נעשה בהדרגה. יש לי משקפיים חדשות מהסוג הגדול והבולט. אני חושבת שהן די מחמיאות דווקא. ונפלתי בטרנד הבלנדסטון. תמיד היתה לי חולשה לנעלי עבודה מאסיביות ונוחות. את הסנדלים בתמונה הראשונה יש לי כבר כמה שנים וכשנפלה להם הסוליה לקחתי אותן לנגר שהדביק סוליה חדשה. זו הרגשה טובה להתחדש בלי לקנות דברים חדשים. גיליתי לאחרונה גם את קבוצות ההחלפות והחלפתי בשמים שהפסקתי להשתמש בהם בבשמים שמישהי אחרת הפסיקה להשתמש בהם. זה הרגיש כמו שופינג, רק חכם, אקולוגי וחינמי. אני צריכה להתחיל לעשות את זה גם עם בגדים. אני מוזמנת למסיבת החלפות בגדים ברחובות וממש מקווה שאנשים יביאו דברים יפים. נראה לי שיהיה כיף.
אני מתחילה לחבב את הבית החדש שלנו. הוא קצת גדול עלינו, מין בית שגדלים לתוכו, וכרגע יש בו חדר שלם שמוקדש לבלגן שאין לנו מושג איפה לשים. אנחנו קוראים לו "חדר אורחים" כי מתחת לבלגן מסתתרת בו עוד מיטה.
פעם בשבועיים אני נוסעת לתל אביב לפסיכולוג שלי ומנצלת את ההזדמנות לביקור במסעדות שחיתות ולוינדואו שופינג פראי. בכל ביקור כזה אני מתכננת מסלול שוטטות ולפעמים קובעת עם חברים תל אביבים. מצד שני חיי החברה שלי מעולם לא היו פעילים יותר מאשר בתקופה הזו. כנראה בגלל שיש פה חניה אז אנשים לא נרתעים לבוא לבקר.
הבשמים החדשים שקיבלתי בהחלפה הם לייט בלו המהולל שיש לו ריח לימוני רענן וחמצמץ ופלאוור החלבי, המתקתק והשנוי במחלוקת. אני מאוהבת בשניהם וממש קשה לי להחליט איזה מהם אני רוצה להזליף בגלל שזה כרוך בויתור על הבושם השני לאותו יום.

התחדשויות

כבר הרבה זמן לא יצא לי לשבת ולכתוב. בערך חודשיים במהלכם ילדתי (בלי אפידורל, לא מבחירה. אם זה היה תלוי בי לא הייתי בוחרת לעשות כלום בלי משהו שימסך לי קצת את המציאות, בעיקר אם היא כואבת.), עברתי דירה, הזמנתי בגדים ברשת בפעם הראשונה, נפרדתי מעיר שאני אוהבת ושגרתי בה שמונה שנים לטובת העיר שבה גדלתי, למדתי להכיר את נטע, הג'ינג'ית הזעירה שבעטה לי בכליות בחודשים האחרונים, חזרתי להניק (מאוד מגביל מבחינה אופנתית) וקראתי המון.
יש לי סימני מתיחה. בהריון הקודם לא הופיעו לי כאלה בכלל. הפעם יצאתי עם שניים. הם לא מפריעים לי. בכלל שמתי לב שבתקופה שאחרי הלידה מאוד נוח לי עם הגוף שלי פתאום. אולי כי יש לי הצדקה להיות קצת רופסת.
רחובות היא מקום נחמד לגדל בו ילדים. בעייני זה בערך הדבר הכי מדכא שאפשר להגיד על מקום. יש בה שטחים ירוקים שהם יכולים להתרוצץ בהם, קניון מלא ברשתות שבחגים יש בו הפעלות לילדים, וכל מה שגורם לאנשים ציניים כמוני לרצות לקחת כדור הרגעה או לברוח למקום קצת יותר מעניין. או לפחות כזה שיש בו סניף של וניליה. חוץ מאייסברג, שגם הוא במרחק נסיעה מאיתנו, אין פה גלידריה אחת שנראית מסקרנת או מעוררת תאבון.
אין פה חנויות בגדים מעניינות. יש כמה בוטיקים קטנים שמחזיקים דוגמיות של מעצבים ישראליים אבל בחירות הקניינות שלהם שמרניות מדי לטעמי. יש המון רשתות והרבה חנויות שמחזיקות סמרטוטי פוליאסטר מקושקשים, (מדהים כמה רע אפשר להוציא מטרנדים חינניים בסך הכל כמו הגלביות והטרנד האתני.) ואת רזילי, שמחזיקה המון מעצבים שאני אוהבת אבל יקרה נורא. ולמרות שיש פה חנויות יד שנייה וינטאג' עוד לא מצאתי. בקיצור, בלית ברירה פניתי לשופינג באינטרנט.
הפריטים עדיין לא הגיעו אבל אני רוצה לציין לטובה את החנות המקוונת של NOTE שמפרטת מידה מדויקת בסנטימטרים לאורך ולרוחב של כל פריט, שזה הרבה יותר נוח מסימונים של סמול, מדיום ולארג' שלא באמת אומרים הרבה. אני מקווה שעוד חנויות מקוונות יאמצו את השיטה הזו.
אני מקטרת הרבה אבל יש גם הרבה צדדים כיפים למעבר הזה כמו חידושי קשרים שהזנחנו בגלל מרחק, הקהילה המקסימה של הגן של עומר ואפילו הקרבה למשפחה. ובהמשך כנראה שתהיה מסיבת החלפת בגדים. אני אוהבת כאלה.
כשמניקים השיקול העיקרי בקנייה של בגד הוא איך אני שולפת את הציצי שלי ממנו כך שחולצה מקבלת עדיפות על שמלה, כי היא מאפשרת הנקה דיסקרטית יחסית בלי לדרוש כיסוי נוסף, ושמלות סגורות מדי הן לא אופציה בכלל. האקססורי הדומיננטי ביותר שלי לזמן הקרוב הוא מנשא בד בסגנון סיני. לצערי הפכתי לאם מרוטה מהפרברים. חסר לי רק עוד לעשות רישיון לרכב ולהתמכר לקלונקס.

שמלה של NOTE שהזמנתי ממרמלדה

חולצה של שרון בועז. גם אותה הזמנתי. 

בגד הים החדש והמושלם שלי

התלבטתי ארוכות בין הביקיני ובין השלם ואני עדיין לא שלמה עם ההחלטה. הביקיני נהדר.

שבוע 35. קיץ. שמלות.

איכשהו הגעתי לשבוע 35. בינתיים הגעתי פעמיים למיון, פעם אחת בגלל צירים מוקדמים של התייבשות ופעם בגלל התעלפות. אני אנמית, כמו שבטח אפשר לראות בתמונות, ועליתי בערך 8 קילו, שזה יותר מבהריון הקודם. אני מרגישה כאילו אני בהריון כבר שנה רצוף. אולי בגלל המהירות שבה נקלטתי אחרי ההפלה הגוף שלי פשוט סופר גם את החודשים האלה. מצד שני אני די אוהבת להתלבש להריון בקיץ. שמלות קטנות ורחבות תמיד אהבתי וחוץ מהן יש לי כמה מכנסוני ג'ינס גזורים. 

אחד החסרונות בהריון מתקדם הוא הקושי לצבוע את ציפורני הרגליים של עצמך. בינתיים יצא לי לסנג'ר את אימא שלי ואת אחותי אבל לקים מתקלפים מהר וכרגע מצב הציפורניים שלי קטסטרופלי למדי. אני צריכה לטפל בזה בהזדמנות. בפעם האחרונה שהלכתי לפדיקוריסטית היא פצעה אותי ומאז אני חוששת מהן. 

שקלתי להצטרף לטרנד הסלפי בביקיני אבל אני לא מרגישה נוח עם הגוף שלי כרגע. רואים את הורידים על הבטן שלי והפופיק נראה מוזר. אולי אחרי הלידה מתישהו. את הביקיני הראשון שלי קניתי קצת אחרי שילדתי את עומר. כנראה משהו בחוויה הזו כן מחבר לגוף או לפחות מסיר קצת עכבות. 

השמלה השחורה היא של רוני קנטור. קניתי אותה בהנחת יום הולדת והיא נוחה ומרשימה גם על כרס הריון. בכלל בקולקציה החדשה שלה יש הרבה שמלות שמתאימות להריון. השמלה השניה שאיתה הצטלמתי היא שמלת החוף\בית\חרישה שלי לסוף ההריון. אם אני זוכרת נכון לבשתי אותה המון גם בסוף ההריון הקודם וגם בשנים שביניהם. היא לא ייצוגית בעליל אבל היא אוורירית ונעימה ויש לה כיסים ואני שמחה בכל פעם שהיא חוזרת מהכביסה. נראה לי שהיא ממכירה ביתית כלשהי. השמלה השלישית היא של הארטברייקר ממכירה למען נפגעות תקיפה מינית. היא די חושפנית וכשאני לובשת אותה שלא בהריון אני תמיד מקבלת הערות. 

אני מנסה להאריך את השיער. לקראת סוף ההריון הקודם ניסיתי תספורת בנוסח "תינוקה של רוזמרי". כן. הומור דפוק. כרגע מתחשק לי משהו רך יותר. למרות שבסופו של דבר בכל התמונות מבית החולים יוצאת תסרוקת בית חולים. משהו באוויר כנראה. 

כבר כתבתי שאני שונאת להיות בהריון? אני כבר סופרת את הדקות עד הלידה ומתכננת להתחיל את הזירוזים הטבעיים בעוד שבועיים וגם זה דורש ממני איפוק על אנושי. ההריון הזה היה כואב וקשה אבל הוא מתקרב לסופו. אני בונה על ללדת בשבוע 37 כמו בפעם שעברה. לסחוב עד שבוע 40 נשמע לי זוועה, אבל לא תמיד אפשר להחליט וכנראה שהיא תצא כשתהיה מוכנה. 

שלום בינתיים

לילך

שמלות ישנות, מחשבות חדשות

 כבר כתבתי פה הרבה על האהבה הענקית שלי למכירות ביתיות ולמכירות גראז'. אני תמיד מתרגשת למצוא בהן פריטים שאי אפשר למצוא בשום מקום אחר ובמחירים נוחים. הבגדים של אילוצ'קה הם סוג של קסם. היא הייתה המעצבת הישראלית הכי מרגשת ומעניינת שיצא לי להיתקל בה בארץ והייתי עצובה נורא כשהיא סגרה. מאז בכל פעם שאני נתקלת בפריט שלה במכירה אני חייבת לנכס אותו לעצמי. את השמלה המתוקה בתכלת וצהוב מצאתי במכירה של עיתונאית האופנה פלורה צפובסקי. היא עולה עלי בקושי עכשיו, בכל זאת אני בחודש שביעי, אבל לדעתי קצת אחרי שאלד היא תהיה מושלמת. אני יודעת שאחד מחוקי השופינג הוא לא לקנות בגדים למשקל שאת מתכננת להגיע אליו אלא רק כאלה שמתאימים כרגע אבל בגדים של אילוצ'קה הם נקודת חולשה איומה שלי.
המציאה השניה היא שמלה שמצאתי במכירת הגראז' של חנות הוינטאג' אשת חיל.  המכירות שלהם הן תמיד סוג של חוויה קצת מפוקפקת. ערימות של סמרטוטי פוליאסטר צבעוניים על הרצפה ועל הקולבים וערימת היפסטריות חובבות אופנה שעטות על כל פיסת בד שמושלכת לכיוונן. בעבר הם היו מוכרים כל פריט בעשרה שקלים. במכירה האחרונה המחיר הוכפל והמראות כוסו, מה שהפך את הבחירה להימור מוחלט. מצד שני כמה מהבגדים האהובים שלי נמצאו במכירות שלהם ובעשרים שקל לפריט זה לא נורא להמר קצת. היו לשמלה שרוולים שהעדפתי להסיר אבל חוץ מהם היא מושלמת. לדעתי גם בתור שמלת לא הריון היא תהיה נפלאה גם אם בלתי מתאימה להנקה. ההדפס והגזרה שלה מזכירים לי את אלגנטיות מזרח תיכונית שניסו לגבש בתקופת משכית או שעושה עכשיו תמר פרימק.
אני מתחילה להיות ענקית וכבד לי נורא. אני משתמשת בחגורה אורטופדית כעורה כי הגב שלי כואב ורוב הזמן נועלת קרוקס בלרינה מנומרות שמצאתי בויצ"ו ב-30 שקלים, נעלי בן סימון אפורות או את הרפטו. כל אופציה אחרת גורמת לי לייסורים. עדיין לא חשבנו על שם לילדה וכנראה נצטרך לעזוב את הדירה בסוף החוזה כי בעלי הבית שלנו רוצים למכור אבל אני מתרגשת מכל השינויים האלה, חוץ מאלה שכרוכים בהתפרקות הגוף שלי. אני סוף סוף מרשה לעצמי לצפות לתינוקת החדשה שלא מפסיקה לזוז ולהשתולל לי בבטן ומעבר דירה נשמע לי כרגע מרענן למרות שאני נורא אוהבת את הדירה שלנו. יכול להיות שאפילו נעזוב קצת את תל אביב, ושזה לא יהיה כל כך נורא. מקסימום תמיד נוכל לחזור.

גרביונים, איזה כיף

כמעט בכל פעם שאני נכנסת לH&M, למשביר או לסופר פארם אני יוצאת עם זוג. אני אוהבת אותם קלאסיים, מנומרים, חלקים, מאט, מבריק, עם רגל, בלי רגל, עד הירך, שלמים, מתחרה, צמר, ניילון, שקופים, אטומים, צבעוניים, מזובררים ובשלל וריאציות נוספות. כשהייתי צעירה היו לי כאלה בדוגמת רשת, בקורי עכביש ובפסים רוחביים בסגול ושחור. אני מעדיפה אותם עמידים ומעל 40 דניר, כי בסוף הם תמיד יגיעו בטעות למייבש. היו לי כאלה שנקרעו בפעם הראשונה שלבשתי אותם ויש לי כמה שמחזיקים שנים, אבל אף פעם אין לי מספיק גרביונים. 

דווקא כאלה בצבע גוף אין לי בכלל. הם לא באמת בלתי נראים ומשהו בהם מרגיש לי זקן. מנומרים וכאלה בשחור מאט אני הכי אוהבת לקנות. הנימור בכל אחד קצת שונה והשחורים הם אביזר בסיסי שצריך להיות נגיש לי כל החורף ועונות המעבר. אלה שפתוחים בכף הרגל מחמיאים לקרסוליים דקים והופכים את המראה למעט יותר אדג'י. גרביונים יעודיים להריון ניסיתי והם מיותרים לחלוטין וממילא מחליקים מהבטן. יחסית לדברים שתמיד רוצים עוד מהם גרביונים הם מההתמכרויות המוצדקות והזולות יחסית. הם נהרסים, הם עולים לרוב בין 20 ל-100 שקלים והם משדרגים ומשנים בגדים שכבר יש בקלות יחסית בלי להעמיס. 

מתנות יום הולדת

אני ענקית. הגעתי לשבוע 20 וכנראה שזו בת. בהריון הזה אני משמינה הרבה יותר מבקודם, בו עליתי בערך 6 קילו. אני מניחה שזה לטובה. חגגתי השבוע יום הולדת וגם זו הייתה חגיגת קלוריות דקדנטית עם עוגת הגבינה המופלאה של הקופי בר. השרשרת בתמונות היא של O-Shan וקיבלתי אותה מדוד ליום ההולדת. מאימא שלי קיבלתי לוח גרפי לציור שחמדתי כבר המון זמן ולעצמי קניתי את הבושם הכחול של קלרינס שהרחתי על חברה ומאז אני מנסה אותו כמעט בכל ביקור בסופר פארם. יש לו ריח עשבוני רענן אבל די מיוחד. הוא מזכיר לי קצת בושם שהיה לי מזמן ושהפסיקו לייצר, The Other של סופט טאץ'. אני לא יודעת אם מישהו חוץ ממני זוכר אותו אבל הוא היה נעים ממש והתיימר להכיל רק תמציות ארומטיות טבעיות. זה של קלרינס עדין ויוקרתי יותר אבל אני מתגעגעת ליצירה הנשכחת הזו של סופט טאץ'. הזמנתי אותו מסטרוברי כי שם הוא משמעותית יותר זול מאשר בפארמים. הנעליים הן זוג הרפטו הראשון שלי. רכשתי אותן בהנחה משמעותית בחנות הפופ אפ עודפים של בנקר. בנעילה הראשונה הן פצעו אותי אבל עכשיו הן רכות ומתמסרות. השיער שלי בתמונות עדיין לח ולכן הוא נראה כמעט מסודר וגלי. זה נחמד אבל עוד לא מצאתי את החומר שמכניע אותו ככה בלי להקשות אותו או להשאיר משקעים לבנים מגעילים. סטריפ שאיירתי הולך להתפרסם בפסטיבל הפנזינים. תבואו לראות. זה בעוד שבוע.

ראמונס בבית הכנסת או עוד פוסט על החתונה שלי

אתמול עומר ביקש להסתכל על תמונות, אז הראינו לו תמונות מהחתונה והוא שאל שאלות על האנשים בתמונות. בגלל מצב משפחתי לא פשוט, התשובה לחלק מהשאלות האלה הייתה "זה מסובך מדי." יש קשרים שמביאים אתם שק של בלגן ועגמת נפש, ואני מעדיפה לסחוב את המינימום האפשרי של שניהם בגלל שאני אוהבת את החיים שלי פשוטים, נעימים ונטולי דרמה. (כן, אנשים שמכירים אותי אישית, אני שומעת אתכם מצחקקים מתחת לשפם. טוב, אני מכורה לדרמה, אבל תלוי מאיזה סוג.) בכל אופן, כשהוא יגדל הוא ישמע הכל ויוכל להחליט בעצמו אם הקשרים האלה מתאימים לו. 

אני זוכרת שהבעלים של בית הכנסת התלונן על המוזיקה, אבל כמה פעמים בחיים כבר יש לך הזדמנות להשמיע ראמונס בבית כנסת? רק בשביל זה היה שווה לערוך חתונה יהודית. למרות שהייתי מחליפה את זה בחוף ים בקפריסין בלי לחשוב פעמיים. בית הכנסת היה 5 דקות הליכה מהבית שלנו ובכל זאת התעקשו להסיע אותנו. גם קיבלנו שטיח אדום שלא שילמנו עליו, כנראה בגלל שמישהו התעצל לגלגל אותו אחרי חתונה אחרת. את הצ'קים והמתנות שלחנו עם ההורים כי המחשבה על ערב של פתיחת צ'קים מיד אחרי החתונה עשתה לי צמרמורת אבל אני גרועה בלהתאפק.

בכל אופן, שמרנו על זה מצומצם ומינימליסטי כשנגיעת הקיטש היחידה הייתה מזרקת השוקולד. שנינו מסכימים שהיו בחיים המשותפים שלנו שינויים הרבה יותר דרמטיים מהחתונה. המעבר לגור יחד היה רגע כזה וגם הלידה של עומר, אבל זו הייתה מסיבה ואנחנו היינו המרכז שלה וזה היה נחמד כי הצלחנו לשמור על האישיות והנגיעה האישית שלנו בתוך תעשייה שלרוב מייצרת שכפולים מדכדכים. נהייתי קצת נוסטלגית מכל התמונות האלה, כך שאתם קיבלתם עוד פוסט על החתונה שלי ולי היה תירוץ להעלות תמונות שלי עם פן ואיפור מושלם. 

אני נראית מרוצה. דוד נראה קצת מסכן, לא?

אני כמעט מגיעה לדוד לכתף וגם זה על עקבים

כן, זו החתונה שלי ואני אוכלת.

כבר אמרתי שהייתה מזרקת שוקולד?

יש בגדי הריון שמחים

אני לא יודעת אם כבר כתבתי כמה אני שונאת להיות בהריון. לשמחתי השליש הראשון האיום כבר מאחורי והבחילות והעייפות חלפו איתו והשאירו אותי עם כרס בירה חיננית וצרבת. בשביל להתמודד עם הצרבת אני צריכה לוותר על כל מה שטעים בערך, כמו עגבניות, שום, שוקולד, פירות חמוצים, תה ולא מעט תבלינים. כדי להתמודד עם הכרס אני צריכה לעשות קניות, שזה כבר הרבה יותר משמח. רוב מה קניתי הם הדברים הפרקטיים. בגזרת המכנסיים אני רוכשת תיעוב עז לרצועת הגומי האיומה שאמורה להימתח על הבטן ולכן חיפשתי מכנסיים שיושבים מתחת לבטן אבל לא נמוכים מדי מאחורה. באמבריא בשדרות רוטשילד מצאתי מכנסיים מושלמים של נפתול, מעצבת ישראלית שכבר הרבה לפני ההריון התאהבתי בדברים שלה. מדדתי שם גם מכנסיים מנומרים שהיו חמודים ואני עדיין מתלבטת אם לרכוש. אמבריא היא מקום שמרכז סדנאות שקשורות בהריון וחנות שמחזיקה מבחר נאה של מעצבות מקומיות (אני לא יודעת למה רוב מי שמתעסק בבגדי הריון הן נשים. אני לא מצליחה לחשוב אפילו על מעצב אחד כזה.) ומגוון רחב של סגנונות. רוב הנשים, גם אלה שרוצות בגדים רכים ונשיים יותר וגם אלה בעלות הטעם האורבני המינימליסטי יותר ימצאו שם את מקומן. לצערי, למרות שהם מחזיקים פריטים של אבישג ארבל, דווקא השמלה השחורה המתנפנפת מהקולקציה שהיא עיצבה עם דורין אטיאס  לא הייתה שם. אני עדיין שוקלת לחפש אותה בחנות המעצבת בבאזל אבל מתעצלת להגיע עד לשם. 

שמלת בייסיק מושלמת של Ima

דנה, הבעלים של Ima, שהוא מותג קטן וחמדמד של בגדי בייסיק איכותיים ומהנים, ערכה מכירה בסוף השבוע בסטודיו שלה בבעלי המלאכה. רכשתי אצלה שמלה, מכנסיים ארוכים, 2 זוגות של מכנסיים קצרים (חאקי וג'ינס) וחולצת פסים בפחות מחמש מאות שקלים. ההנחות מהמכירה שלה ממשיכות בינתיים. עכשיו כשמלאכת ההתלבשות בבוקר כבר לא מכניסה אותי לדיכאון קליני, חוזרת אלי לאט לאט ההנאה מבגדים ומאופנה.

שמלה שחורה מתנפנפת של אבישג ארבל.

אני עם כרס, חולצה של Ima ומכנסיים של נפתול. הפרצוף המבואס הוא בגלל הצרבת.

בושם, אבק, דובדבנים

 תמיד כיף לגלות שעוד מישהו חולק איתך הפרעה. אז מסתבר שהאובססיה שלי לבשמים בריח של דברים היא לא רק שלי אלא גם של חברת דמטר, מותג בישום מעניין על גבול הביזארי שמפיק ניחוחות כמו בית לוויות, ספרים בכריכה רכה, לובסטר ואבק. חלק מהריחות מקובלים יותר, כמו פרחים, אגוזים, קוקטיילים, עוגות וממתקים (ומי לא חלם אף פעם להריח כמו דובדבנים מצופים בשוקולד?) וחלק נחשבים ללא נעימים במיוחד כמו תולעים, דבק וגומי. אין לי מושג מי הבן אדם שירצה להריח כמו לובסטר או סושי או אפילו כמו שעוות דבורים או בצק משחק אבל חלק מהריחות של דמטר נשמעים חלומיים. בושם גחליליות, אח בוערת, גשם  או סופת רעמים. בספורה נתקלתי בריחות הפחות מאתגרים של דמטר ואני לא זוכרת שהם הרשימו אותי. אני זוכרת שחשבתי שהביצוע לא טוב מספיק ושהריחות סינתטיים. ועדיין, משמח אותי שמותג כזה קיים ושאם באמת נרצה נוכל כולנו להדיף ריחות של ספרים, אדמה ומים קדושים. (איזה ריח יש למים קדושים? במה הם שונים ממים רגילים? אם תגלו תספרו לי בבקשה).