בגדים שלא הספקתי

ניסיתי. באמת שניסיתי לכתוב רשימה סתווית או חורפית עם סריגי אוברסייז מכרבלים ומגפונים. אספתי חומרים ואיפשהו בשלב הציור הרגשתי שאני עדיין לא שם. נורא מתחשק לי חורף ואני עוקבת בשקיקה אחרי קולקציות חורף שיוצאות עכשיו ומנסה לגבש לעצמי בראש מי אני רוצה להיות כשיצטנן אבל הכי התחשק לי להיפרד מהקיץ כמו שצריך, עם שמלמלות קטנות מקולקציות עבר שהחמצתי ואני עדיין עצובה בגללן.   הוספתי גם מכנסיים ארוכים, כי בכל זאת מתחיל להיות קר.

 שמלת הקומבינזיון הזו של ענבל מימרן, כי אני אוהבת משחקי שקיפויות וצבעי פודרה עדינים. החיוורון הזה לאו דווקא הולם אותי אבל כן תמיד מרגש.

שמלה של פיו פיו. כי הדפסים גאומטריים זה כיף והגזרה שלה מתוקה.

מכנסיים של שרה בראון בצבע אבן. אני אוהבת קרסוליים חשופים אבל בחורף קר לי מדי ובקייץ אני לא לובשת מכנסיים ארוכות אז אני יכולה ליישם את המראה הזה רק בעונות מעבר, שזה עכשיו.

אני מתכננת את הקעקוע הבא שלי למתישהו בקרוב. זה כנראה יהיה צב והוא כנראה יתמקם לי על הקרסול, כי קרסול הוא מקום טוב לצבים. זו הסקיצה שציירתי לו בינתיים. הוא בטח עוד יעבור עריכה, אבל נראה לי שהוא הצב הנכון. 

מה בתיק, הגרסה המאוירת והמצונזרת.

לפני המון זמן כתבתי פוסט "מה בתיק" בגרסה לא מצונזרת, ניירות טישו משומשים וסנדוויצ'ים עם עובש והכל.  גם הפעם התפתיתי להכניס את הגביעונית שלי ועוד אי אילו פריטים מהסוג שגורם לאנשים לאי נוחות אבל התאפקתי. ניסיתי כל מיני טכניקות של איור בפוטושופ כי אני מרגישה שעדיין לא מצאתי את השפה הויזואלית שלי. התוצאה לפניכם.

תיק של היידי. הוא אצלי כבר שנים והוא די מטונף ומוכתם למרות שמדי פעם כשנשפך עליו משהו באמת מגעיל אני זורקת אותו למכונת הכביסה.

פודרת הבלוט של מאק והמברשת של לאוקסיטן. שניהם מעולים ונמצאים בתיק האיפור שלי באופן קבוע.

קרם ביבי של אסתי לאודר. הכיסוי שלו סביר ויש לו SPF 30. הוא מלווה אותי בימים ארוכים שמצריכים מריחה חוזרת של קרם הגנה.

אודמים. כרגע אחד בצבע יין של איל מקיאז' ואחד מוקטן בצבע ורוד טבעי של ג'יבנשי. אודם בתיק מציל אותי כשאני מרגישה חיוורת, לא נשית או כשאני צריכה שמשהו יעודד אותי.

מגבונים לחים של "סבון". אני קלוצית רצינית וגם לפני שהיו לי ילדים תמיד יצא לי להתלכלך. רטבים, צבעים וקרטיבים תמיד יטפטפו ויימרחו לי על הבגדים (ולכן אני נמנעת באדיקות מלבישת פריטים לבנים). חבילת מגבונים בתיק היא הכרחית לאנשים כמוני. בעיקר כשיש להם ילדים ופוטנציאל הטינוף מכפיל את עצמו.

ארנק פרוותי של ניקי. אני לא יודעת מה עבר לי בראש כשקניתי אותו. הוא חמוד ואני מנסה להראות כמו בן אדם מבוגר רוב הזמן. אבל תודו שהוא חמוד.

תמונות של הילדים שלי בארנק. הציור לא עושה עימם חסד. הם קסומים.

משקפי שמש אופטיים. כי צריך. 

 כדורים נגד אלרגיה, כדורים נגד חרדה וכדורים נגד כאב ראש. אם תהיה אפוקליפסת זומבים אני מסודרת. בעיקר אם יתברר שאני אלרגית לזומבים.

 עליונית. בגלל שהסתיו סוף סוף הגיע. כרגע זו חולצת ג'ינס של קסטרו מלפני שלוש שנים.

 קרם ידיים בריח שקדים של לאוקסיטן. יש לי עוד כמה ריחות וקשה לי להחליט איזה מהם אני הכי אוהבת.

צורפתי לקבוצת וואטסאפ של בלוגריות ביוטי ואופנה ישראליות. חשבנו להעלות יחד פוסט "מה בתיק" ואז לקשר לפוסטים אחת של השנייה, אבל יש לי יכולת איפוק של ילד בן ארבע. אני יודעת את זה בגלל שיש לי אחד כזה בבית. לתיקים נוספים אתן מוזמנות לבקר בבלוג של טלי ובבלוג של לנה. 

יותר מדי שמלות שחורות

באמת שאין לי יותר מדי שמלות שחורות. הן לא דומות אחת לשנייה אפילו קצת. באמת. ואפילו ציירתי אותן כדי להוכיח את זה. 

זו של דפנה לוינסון עשויה מטריקו מהסוג העבה. יחסית לשמלות טריקו היא לא גמישה ודי צמודה ויש לה גזרת אמפייר. יש לי אותה חמש שנים ואני חושבת שהגיע הזמן להיפרד ממנה כי היא כבר קצת צמודה מדי בשבילי אבל התחלתי לעשות פילאטיס אז אולי אני עוד ארזה ואוכל ללבוש אותה שוב.

זו של שרה בראון והיא מושלמת. יש לה כיסים והיא נעימה נורא ואני לובשת אותה הרבה יותר מדי.

שמלת פשתן של הדס הול, שעושה שמלות מסתובבות בגזרות פשוטות ומוצלחות לנשים וילדות. קצת קשה לי איתה, גם בגלל הפשתן וגם בגלל האוברסייז אבל יש לה כיסים ובסך הכל מדובר בשמלה מוצלחת למרות שהייתי מעדיפה אותה בטריקו או בכותנה.

 שמלת טריקו שתפרתי בעצמי. יש לי אחת זהה כמעט לחלוטין מסלון ברלין ועוד אחת כזו בפסים אבל אני לובשת אותן המון אז זה בסדר.

שמלת יד שנייה שקיצרתי. היא די צמודה וסקסית יחסית לדברים שאני בדרך כלל לובשת ואני שומרת אותה למקומות בהם אני מרשה לעצמי להיות מעט סליזית.

שמלת טי שירט של אמריקן אפרל. היא שלי כבר חמש שנים והגזרה שלה מעולה. היא ליוותה אותי הריונות אבל לא נשחקה מהמתיחות אבל היא כל הזמן נעלמת לי. אין לי מושג למה.

שמלת כותנה של אייזק מיזרחי לטארגט. מצאתי אותה בחנות יד שנייה במידה שגדולה עלי בהמון אז הצרתי אותה אבל השארתי אותה אוברסייז. היא לא מסוג השמלות הסקסיות והמחמיאות אלא מהסוג השני.

 זו ברירת המחדל שלי לסיטואציות שאני רוצה להרגיש בהן יפה אבל לא מתאמצת. שמלה שקופה של NOTE עם קפלים, כפתורים וקשירה במותניים. היא מקבלת את האופי של מה שבוחרים ללבוש מתחתיה וזה מאפשר לשחק עם מידת האלגנטיות שלה.

שמלת יד שניה עם חצאית טול וחלק עליון עבה ויציב יחסית. שמלה שאני לובשת רק לאירועים רשמיים יחסית, מה שאומר שבקושי יוצא לי ללבוש אותה.

 שמלת סריג חורפית של תמנון. זולה, פשוטה ומוצלחת. אני לא לובשת הרבה שמלות בחורף כי היתרון היחסי של שמלות הוא שלא צריך לחשוב יותר מדי על שילובים כשלובשים אותן, אבל כשצריך להתאים להן גם גרביונים , עליונית ומעיל ולמצוא את האיזון הנכון בין המראה החסוד שעלול להתקבל לבין הפאם פאטאל הלא מאוד חסודה שאת מנסה להיות שמלה בחורף הופכת לתיק רציני. זו יחסית מצליחה לשמור על הפשטות הזו. היא לא חסודה מדי וניתן לשלב אותה במגוון סגנונות.

שמלה בגזרת חולצה גברית. אני כבר לא זוכרת איפה קניתי אותה אבל לא חסרות כאלה ומדובר בפריט מוצלח ושימושי.
לא נכנסו לרשימה השחורות המנוקדות, הפרחוניות והמפוספסות, אחת עם צווארון כסוף ובטח עוד איזו שחורה חלקה או שתיים ששכחתי ועוד כמה שאני לא לובשת אבל מתקשה להעביר הלאה.

 למשל שמלת שכבות התחרה הזו.

או השמלה הגותית הפייתית הזו שחברה מצאה ברחוב והחלפתי תמורת חצאית לפני שנים.

שמלות שחורות הן קטגוריה בפני עצמה. קצת כמו שאף פעם אין יותר מדי ג'ינסים או יותר מדי נעלי בלרינה בצבע ניוד ולקים אדומים. או שאולי בעצם יש? 

*השמלות שנזכרתי בהן תוך כדי כתיבת הפוסט צוירו בעכבר כשבזרועותיי פעוטה יונקת. לכן הן פחות מוצלחות. עם קוראי וקוראותי סליחה.

בשמי נישה. איזה כיף.

כמה עובדות על חוש הריח המופרע שלי:

 1.אני יודעת לזהות איזו גננת עבדה היום לפי הריח מהשער של הילדים. לא תמיד, וחלקן לא משתמשות בבושם, אבל היו כמה שתמיד זיהיתי.

2.ריח של שום מטוגן עושה אותי רעבה, אבל אני מנחשת שהוא עושה את זה לכולם. שום מטוגן זה טעים. 

3.אני מעדיפה בשמים שנשארים צמודים לעור. כאלה שמריחים בעיקר כשקוברים את האף בצוואר של אדם אהוב. עננת בושם יכולה להיות מרתיעה. 

4.בדרך כלל אני מזהה באיזה בושם משתמשים אנשים שעוברים לידי ברחוב. זה נכון בעיקר על נשים כי בבשמים לגברים אני פחות מבינה בגלל שרוב הגברים בחיי לא משתמשים בבושם.

5.חוץ מבשמים בהם השתמשו אנשים שיצאתי אתם פעם. תמיד תישאר לי פינה חמה בלב לסי קיי 1, הבושם בו השתמש החבר הראשון שלי בזמן שהיינו ביחד.

6.אני מעדיפה בשמים שניתן לזהות בהם תו עיקרי, כלומר שוקולד, גרדניה וכו' שהתפקיד של שאר התווים הוא ללוות ולהעצים אותו ופחות מיקסים לא מזוהים בריח כללי של בושם.

מסיבות אלה אני נוטה להעדיף בשמי נישה, שלרוב הריחות שלהם סינטתיים פחות, מוכרים פחות ומעניינים בהרבה. ובכן, מישהו כנראה חולק איתי את ההתמכרות, שלא לומר האובססיה, כי בזמן האחרון אפריל והמשביר לצרכן התחילו למכור מבחר נאה שלהם. יש עוד המון שלא הספקתי לנסות אבל אני עובדת על זה.

סבא שלי קנה לי את אוסף הבשמים המוקטנים הזה בספורה. האהובים עלי בינתיים הם הWarm cotton של קלין והתפוז של אטלייה קולון. את שניהם ניתן להשיג בארץ. נסט וטוקיו מילק מעט כבדים לטעמי וטוקה נחמד אבל כרגע יש לי בשמים מעניינים יותר ממנו על המדף. 

נכון שלא כולם שונאים שמקלפים לידם תפוז באוטובוס? נכון? נכון? כי אני למשל ממש אוהבת את הריח של פירות הדר טריים ואת הריח של השמנים שמשתחררים מקליפתם כשהיא נבצעת ונדבקים לאצבעות. כשילדתי הדולה שלי נתנה לי להריח שמן תפוז. אני לא יודעת אילו תכונות מרגיעות או מזרזות לידה יש לו אבל הריח שלו נפלא. את הבושם הזה יאהבו אנשים שחולקים איתי את הסטייה הזו כנראה. כל השאר מוזמנים להסתפק בבושם הוניל של אטלייה, שבניגוד לרוב בשמי הוניל הוא עצי ונטול מתיקות אבל מעולה.

 פנהליגון הוא מותג בישום בריטי שאהוב על משפחת המלוכה. האם הוא נקרא על שם ארת'ור פנהליגון מאבירי השולחן העגול? יתכן. לא בדקתי עדיין. אני מקווה שכן. בכל מקרה הבשמים של פנהליגון גורמים לי לחשוב על אצילה ימיביניימית שמתבשמת בשמנים טהורים של צמחים שנקטפו עבורה במיוחד מהגן ונרקחו בקפידה על ידי האלכימאי המלכותי. אם אי פעם חלמת להיות גוויניביר או סתם נסיכה בריטית הבשמים של פנהליגון הם צעד בכיוון הנכון. מבין אלה שניסיתי אהבתי במיוחד את אלניסיה, שהוא ניחוח עשיר שמורכב מפרחים לבנים ווניל. הוא נשי, רך ומתקתק בלי להיות סכריני ויש סיכוי שהוא הבושם האהוב עלי כרגע.
פריחת התפוז הוא ניחוח רענן יותר של פרחים טריים והתלבטתי ארוכות בינו לבין אלניסיה. אני מאמינה שאחזור אליו בהמשך.

ל'ארטיזן הוא מותג נוסף של בשמי בוטיק שכדאי לנסות ונמכר עכשיו באפריל. אני אהבתי במיוחד את הסיגליות הפרחוני ירקרק, האמבר המתוק והחושני ו-L’Ete en Douce העשבוני והמרענן. 

טווח המחירים של בשמי הנישה הוא רחב. אלה שכתבתי עליהם נמצאים בטווח הממוצע יחסית. הבשמים של קלין וטוקה הם בסביבות המאתיים ומשהו, של ל'ארטיזאן ופנהליגון בסביבות הארבע מאות. בדרך כלל אין עליהם הנחות אבל ניתן למצוא אותם במחירים סבירים יחסית באתרים כמו סטרוברינט ועכשיו אפשר לנסות אותם בארץ לפני הקניה או להוציא עליהם את תלושי החג. בכל אופן כדאי לנסות ולהריח ולו רק כדי להכיר חווית בישום שחורגת מעט מהמוכר והשגרתי. 

קיצורי דרך קוסמטיים

לפני כשבועיים נשלחו אלי לסקירה קרמי הBB והCC החדשים של לוריאל. הBB הוא קרם לחות עם הגנה ומעט כיסוי והCC הוא קרם שאמור לתקן את מרקם העור בנוסף ללחות ולהגנה ומתיימר לצמצם נקבוביות ועוד פלאים שכאלה. אני מחבבת קרמי BB ובשנים האחרונות משתמשת כמעט רק בהם בגלל שכעצלנית מושבעת אני מחבבת קיצורי דרך, בעיקר כאלה שבאמת אפקטיביים. במשך שבוע השתמשתי בקרמים לסירוגין. הכיסוי של קרם הBB לא הספיק לי כי אני מכורה למראה המטוייח. לכן הנחתי מעליו מייקאפ מינראלי באבקה. אני חושבת שהתרחש צמצום מסוים של הנקבוביות ושיפור כללי במראה העור אבל הגימור החי והלח וההגנה הלא מספקת (25 SPF) גרמו לי לנטוש אותו לטובת אחרים שעונים יותר לצרכיי ולהעביר אותו לחברה שלא משתמשת במייקאפ ולא מרגישה צורך בהסתרה רצינית יותר. היא דיווחה שהיא מרוצה ממנו, ושהוא נספג מעולה ואינו מכביד על העור. בקרם הCC אני דווקא ממשיכה להשתמש כבסיס למייקאפ בימים בהם אני לא מסתובבת הרבה בחוץ וזקוקה להגנה רצינית יותר מהשמש.

מתנות ליום ההולדת

יום ההולדת שלי נפל על יום הבחירות. ביליתי את רובו במיטה עם חום גבוה, רועדת ומרחמת על עצמי. היום שאחריו היה מדכא אפילו יותר. את השבוע שאחריו ביליתי בטיפול בילד חולה ובתינוקת בריאה. אני עדיין מפצה את עצמי על השבועיים האלה. בליל הסדר חיטטתי בארגזים ישנים בהם קיוויתי למצוא עותקים ישנים של "סטיות של פינגווינים" המיתולוגי שרכשתי בשלהי שנות התשעים כשרק יצאו. במקומם מצאתי טבעת שעברה מסבתא של סבא שלי, לאימא שלו ולסבתא שלי ואלי. אני לא יודעת ממה עשויה הטבעת אבל האבן הירוקה הזו יפהפייה. היא קצת גדולה בשבילי לשימוש יומיומי אבל אני שמחה שיש לי את המזכרת הזו ממנה. אני מקווה שאצליח לשמור עליה. איבדתי לא מעט תכשיטים, ביניהם טבעת האירוסין שלי, שלמרבה המזל לא היתה טבעת יהלום, וכמה תכשיטים מבת המצווה. אני גרועה ממש בשמירה על דברים יקרי ערך.

לאחרונה גיליתי את מעצבת התכשיטים קטיה אלפא. הסגנון שלה הוא גראנג'י, מרוט ועמוס בקטע של פאנק רוק מהסוג הזוהר והמטונף. אני יכולה לדמיין את דבי הארי או את ג'ניס ג'ופלין עונדות אותם. היא משלבת קרושה במתכת, פנינים, פרחי בד, פרנזים וחוטים והאפקט שנוצר מרהיב. אני ודוד נסענו לסטודיו שלה כדי לבחור לי מתנת יום הולדת ובחרתי שרשרת וצמיד עדינים יחסית, בגלל שתכשיטים גדולים וכבדים מפריעים לי בדרך כלל. אני הכי אוהבת את תכשיטי הכסף הסרוגים שלה. 

הבושם שלי כרגע הוא Play in the city של ג'יבנשי. קיבלתי אותו כשקניתי סרום והוא נעים וחמצמץ. המסקרה הקיפודית שלהם, לעומת זאת, נמרחת לי ולא יורדת בקלות כשאני מנסה להוריד אותה. אחריה אני מתכוונת לחזור לזו של קליניק. עוד התקבלו ליום ההולדת: נעלי בלרינה בניוד, שמלה של בלינקי, שמלה ושלוש חולצות מסלון ברלין וחולצה של רותם והדס. אני זקוקה לסניקרס חדשות בגלל שהבנסימון שלי כבר קרועות ומוכתמות. אני מתלבטת בין עוד זוג של בנסימון לבין אולסטרז או קדס בלבן או אפור. 

בלילה בו לבש מקס את חליפת הזאב שלו

"ארץ יצורי הפרא" של מוריס סנדק כבר הפך למעין קאלט משפחתי אצלנו. בספר לובש מקס את תחפושת הזאב ומתפרע, והדרך שהוא עושה לארץ יצורי הפרא ובחזרה ממנה היא התיאור הצלול והמדויק ביותר שקראתי לתהליך הרגשי הפשוט לכאורה של אובדן שליטה והרגיעה שאחריו. אני לא הולכת לכתוב פה ביקורת ספרות. רק לומר שכבר הרבה זמן שאני חולמת על תחפושת מקס וכל מה שיש באינטרנט ממש יקר או נראה כמו סמרטוט, אז החלטתי לנסות לתפור בעצמי לפחות את הכובע והכתר. בסוף דברים התחרבשו, ילדים התפרעו ומשכו בבדים והכובע והכתר יצאו קטנים מדי,  אז החלטתי לקחת אותם כהשראה לכמה סלפיז יצורי פרא משל עצמי. לפעמים אני משתעשעת במחשבה ללבוש יחד את כל הפריטים המנומרים, הפרוותיים והשעירים שיש לי בארון. אני חושבת שהצילומים יצאו סקסיים יחסית בגלל שכמבוגר אבדן הרסן העיקרי שלגיטימי חברתית הוא המיני. 

כשנגה מהבלוג המעולה "חמש שקל" כתבה שהיא מזמינה אותי להשתתף במסיבת פורים וירטואלית היססתי. בעיקר כי קשה לי להיצמד לאתגרים ותמיד אני צריכה לעקוף אותם ולעשות הכל עקום. וגם לקראת פורים הילד חטף וירוס בטן וביליתי את הימים האחרונים בניגוב קיא ובניחום זאטוטים. אבל כמה הזדמנויות לצאת, גם אם רק למרחב הווירטואלי, כבר יש לי? ועל רובן אני מוותרת כי אני מעדיפה לבלות את שעות הפנאי שלי בשינה, קריאה, בהייה בסדרות והשתוללות עם יצורי הפרא הפרטיים שלי. 

כל בלוגרית הייתה אמורה לבחור חיה ולהרכיב אאוטפיט בהשראתה, ועל הדרך לדבר על החיה, על סכנות הכחדה ועל האיזון העדין של חיות בטבע. כבר הזכרתי שאני עקומה? חיות הפרא הן חיות של הנפש. מפלצות איד יקרות ופתייניות שכל כך אוהבות אותך שהן רוצות לאכול אותך. לכל אחד מאיתנו חיות פרא משלו ואבדן שליטה הוא מצב שככל שמתבגרים יש פחות הזדמנויות להנות ממנו. ובכן, אני מבקשת מכם שתאכילו את מפלצות האיד שלכם, תהיו נחמדים אליהן ותקפצו מדי פעם להשתולל איתן. רק תזכרו לחזור לפני ארוחת הערב. אני סקרנית לראות לאן נגה ויאנה ייקחו את האתגר הזה ואיך נראות חיות הפרא שלהן.