יום שלישי, 27 בנובמבר 2012

יום פתוח

 כנראה שארשם לקורס גרפיקה עוד מעט. בא לי מקצוע יציב לתקופה הקרובה, ומעבר לזה אלה כלים ששימושיים גם לפרויקטים אחרים שמעסיקים אותי כרגע. עוד מעט אני הולכת לשיעור ניסיון. קבוצות חדשות של אנשים הן תמיד גורם מעורר חרדה בשבילי, ומקור להחלפות בגדים שנמשכות שעות. החלטתי ללכת על מראה פשוט יחסית. הג'ינס של קסטרו, הסריג מאדרת והג'קט ממכירה של מיכל פורטמן מהבלוג מטריושקה. בכיס שלו מצאתי כרטיסיה של הסאבויי. בסוף החלטתי ששרשרת הבלוטים המהממת והעדינה של נעמה ברוש לא ממש הולכת עם הוויב הכללי והורדתי אותה, אבל היה לי חבל לוותר על התמונות. אני חושבת שזו פעם ראשונה שאני מצטלמת לבלוג עם ג'ינס, שזה מוזר כי זה פריט לבוש שאני מאוד אוהבת ולובשת המון.







יום שני, 26 בנובמבר 2012

מכירה

ביום שישי הבא, ה-7.12 אני הולכת לעשות מכירה. יהיו שם גם בגדים מהארון שלי, גם בגדים ששיפצתי וגם פרטי וינטאג' שאספתי. אני קצת חרדה לקראת המכירה. עוברים לי בראש תסריטים מלחיצים, אבל אני גם מתרגשת מהאפשרות לפגוש ולהכיר חלק מהקוראות שלי (והקוראים, למרות שאין בגדי גברים) . יהיה מבחר גדול של מידות, פרטי קיץ וחורף, פינת מציאות של 10-30 שקלים, קאווה, שוקולד ותיקים. נראה לי שיהיה נחמד או לפחות מעניין. אם יש לכן עצות על ארגון מכירה ביתית אני אשמח. כרגע ניסיתי לנסח רשימת מטלות שנראה לי שדי מכסה את הרוב. 


עליונית קטיפה צרובה של עמנואל אונגרו






סיקסטיז פסיכאדלי


חולצת אייטיז
















יום ראשון, 25 בנובמבר 2012

פי וי סי


התקדמנו צעד נוסף לקראת הפיכת הבית שלנו לג'ימבורי. משטח PVC עם ציור של עיר ושבילים בשביל להגן על הזחלול הקטן שלי מהרצפה הקרה. האופציה האלגנטית היא כמובן שטיח, אבל כדי להיות עצלן באמת צריך לעשות לפעמים פשרות אסתטיות  ואי אפשר להשוות בין העברה של מגבון לח  על מישטח פלסטי לרצף הפעולות המייגעות שדורשת שאיבת שטיח. אני חושבת שזה היה יכול להראות הרבה יותר גרוע.
במסע לרחוב העליה אל חנויות הPVC אכלנו ארוחת צהריים בקפה קאימאק, שזה מקום צמחוני וחמוד עם מנות שמתחלפות לפי ימים. בפעם הקודמת אכלתי שם לביבות אורז וגבינה שהיו מעולות, אבל לאכזבתי מסתבר שהן מוגשות רק ביום רביעי. המשכנו גם אל חנות היד שנייה של אורטל בן דיין ומדדתי שם מעילי טראנץ'. דוד מאוד אוהב אותם וחושב שאני נראית בהם מיסתורית. אני כל פעם מגלה מחדש שמעילי טראנץ' הם מהדברים שאני אוהבת בעיקר על אנשים אחרים. ראיתי ברחוב בחורה עם מעיל מושלם. צמר אפור בלי צווארון, עם סיכת כסף בצד. אני מחפשת משהו דומה אבל לא מוצאת בשום מקום ומאז אף מעיל אחר לא נראה לי מספיק.
קיצרתי לעצמי קצת את השער ואת הפוני. זה הרגל מגונה שיש לי מזמן והיה יכול להיות חסכוני לו היה מחליף את הצורך ללכת לספרים אמיתיים. אני חושבת שיצא לא רע. אני מנסה לגזור כל פעם קצת כדי שיגדל מאוזן יחסית. כרגע ממש מתחשק לי שיער מתולתל נפוח וארוך עם דירוג דרמטי, אבל בטח אני אשבר בקרוב. פעם שיער נפוח נשמע לי כמו עלבון, עכשיו דווקא ממש מתחשק לי כזה. מצאתי שתי שערות לבנות ואני מתלבטת אם להתחיל לצבוע אותו או לעשות גוונים או פשוט להניח לו. אני חושבת ששיער כסוף מעניק לנשים מבוגרות מראה פייתי ואצילי, אבל נראה לי שאני עוד לא שם. 



נעליים- ארו, חולצה וטוניקה-זארה, טייץ- אמריקן אפרל

אני חושבת שיצאתי פה רזה

חדר מדרגות תל אביבי שבמקרה נמצא בדיוק מחוץ לדלת שלי




יום ראשון, 18 בנובמבר 2012

החיים בזמן מלחמה

יכול להיות שאני אסקפיסטית. במצבי לחץ וחרדה הנטייה שלי היא להתנתק. להסיח את דעתי. לעשות דברים שאני נהנית מהם. אני מעריכה אנשים שנהיים מעורבים. שעושים משהו כדי לשנות את המציאות. לי אין את האנרגיות האלה, את הדחף הפנימי, השכנוע שאני יודעת מה טוב למישהו ומה יעבוד. אני די ניהליסטית בקטעים האלה. חושבת שהמציאות היא סובייקטיבית ושאין אמיתות גמורות. קנאות מכל סוג מדכאת אותי. פעם הייתי פציפיסטית, צמחונית, בן אדם אידאליסטי. היום אני לא יודעת כלום. 
רציתי לכתוב פוסט על כל הדברים שעושים לי נעים עכשיו. הסדרות, הסרטים, האוכל. הלכתי לסטימצקי לחפש ספר על גמילה מחיתולים ויצאתי עם ערימה של ארבע במאה של ספרים קלילים ואסקפיסטים. מתח, פנטסיה, שום דבר עמוק במיוחד, כדי לא להכביד על המוח הטרוד מדי גם ככה. בפינה המוגנת יחסית בבית יש לנו מיכל של בועות סבון. כשיש אזעקה אנחנו יושבים ומפריחים בועות ועומר מאושר. 
באזעקה הראשונה לא הייתי בבית. הייתי במפגש האחרון של סדנת הכתיבה. כך יצא שנתקעתי במקלט עם סופרת שאני אוהבת, עורך שאני מעריכה ושתי חברות מהסדנה וכל מה שיכולתי לחשוב עליו היה איך השארתי את דוד להתמודד לבד עם ילד חולה ואזעקה. הם דווקא היו בסדר. ישבו אצל השכנים והיו רגועים יחסית. אני הייתי מודאגת ואכולת אשמה. 
הסידרה שלנו עכשיו זו לואי, הסידרה של הקומיקאי לואי סי קיי. אני אוהבת סדרות של קומיקאים. שרה סילברמן היא סוג של השראה בשבילי, אבל עם לואי אני מזדהה ממש. ההומניזם המיואש שלו, ההתעקשות לנסות להיות בן אדם טוב למרות שאתה לא מאמין בכלום ולהיות קורע מצחוק ומדכא בו זמנית. מדובר בסוג של גאון. 
האספרסו הפך לסמל לאסקפיזם תל אביבי. אני לא שותה קפה, לכן אף טיל עוד לא תפס אותי באמצע. אם הייתי צריכה לבחור מנה אחת שהיא התענוג התל אביבי האסקפיסטי והמושלם הייתי בוחרת במלבי של מזה באחד העם. בגדול אני יותר אישה של שוקולד אבל המלבי הזה כל כך מושלם שהוא משאיר את כל קינוחי השוקולד רחוק מאחוריו. הוא על בסיס חלב קוקוס ולכן מתאים גם לטבעונים ואלרגים ויש לו רוטב פירות יער מופלא וחמצמץ ושבבי קוקוס מהסוג העבה והעסיסי ולא היבש והמבאס.
אני מאחלת ימים שקטים יותר לכולנו. 




                                     


יום שני, 12 בנובמבר 2012

בשמים- סיפור אהבה

ארון הבשמים, הלקים והעדשות שלי
ביני לבין מדף הבשמים שלי שוררת מערכת יחסים מורכבת. יש לי נטייה להתאהב בריחות. להאמין שהם יכולים באמת להפוך אותי לאישה אלגנטית יותר, לפאם פאטאל מהממת. להעניק לי כוח משיכה מאגי. בגדול אני מעדיפה ריחות לא אגרסיבים אלא כאלה חמימים וקרובים לעור שיתמזגו בהרמוניה עם כל מה שאני, אבל מדי פעם אני חורגת אל כאלה עם שובל ריח רציני יותר, שבדרך כלל הופכים אצלי לבשמים שמצריכים מצב רוח מאוד ספציפי או שאני מואסת בהם לגמרי אחרי כמה שימושים. קורה די הרבה שאהבה שלי לבושם מוחלפת בתיעוב עמוק. אני לא יודעת למה או איך זה עובד, אבל ככה זה.
המקום שבו אני הכי אוהבת לקנות בשמים- בוטיק בית הבושם ברחוב בן יהודה. זו חנות שמחזיקה מותגי בשמים שלא נמכרים בפארמים. המוכרות שם מפגינות בקיאות ובדרך כלל הצליחו לכוון אותי לדברים שאהבתי למרות הטעם הבעייתי שלי. בגלל מחסור במבצעים אני מגבילה את עצמי לבושם אחד בשנה משם, ביום ההולדת. 

מותג הבשמים האהוב עלי- L'Artisan Parfumeur. יש לי שלושה בשמים שלהם, אחד בדרך להיגמר, שניים מפריז ואחד מבית הבושם, ועוד אחד שאני רוצה כבר שנים וכל פעם שאני הולכת לקנות אותו אני מוצאת בסוף אחד אחר שמרגש אותי יותר באותו רגע. קוראים לו La chasse aux papillons, שזה אומר משהו כמו רודף הפרפרים, ויש לו ריח של ערוגת פרחים בדבש. שמתי דוגמית שלו כשהתחתנתי.

ההתאהבות האחרונה- Dahlia noir של ג'יבנשי. מזכיר לי סבון תינוקות או מגבונים לחים. תמיד היתה לי חיבה לז'אנר הסבוניים. הוא טאלקי בלי להזכיר בכלל את הלורנזו ודומיו שאני לא אוהבת בכלל.

הכי רומנטי- אני מכורה לשוקולד, וכשדוד טס לכנס לפני כמה שנים הוא חיפש לי שם בנרות את אמור דה קקאו, שממש רציתי לנסות. הוא כבר נגמר ואני בדרך כלל לא חוזרת לבשמים אבל אני זוכרת אותו בחיבה. הוא מזכיר את דגני הבוקר בטעם שוקולד של נסטלה. כשהשתמשתי בו הסתובבתי עם קרייב מתמיד אליהם.

הכי חסר מזל- Dama, בושם וניל מעושן שאני מאוד אוהבת והוא היחיד שנקנה פעמיים, אבל רק בגלל שבערך אחרי שליש בקבוק הוא נשבר והפיץ בכל הבית את הריח המהמם שלו. בגלל שדוד היה זה ששבר לי אותו הרגשתי שמגיע לי אחד חדש. בטח אם אני הייתי שוברת זה היה מרגיש לי בזבזני.

הכי מוכר- היפנוטיק פויזן בגרסת au sensual. אני אוהבת וניל. בפעם הראשונה שהרחתי את ההיפנוטיק המקורי, כשהוא רק יצא, חשבתי שהוא מושלם אבל לא קניתי אותו. תמיד כשהרחתי אותו על אחרות חשבתי שהוא טוב אבל לא בשבילי. בסוף הלכתי על הגירסה הזו שהיא קצת פחות כבדה. הוא הבושם הכי כבד שלי.

הכי נקי- פיור גרייס של פילוסופי. קניתי אותו בניו יורק במהלך סיבוב גלריות. ניסיתי אותו איפשהו בהתחלה ושכחתי מזה, אבל הרגשתי בכל מקום ריח של מכבסה. בסוף הבנתי שזה ממני. אני נורא אוהבת ריח של מכבסות, אז לא יכולתי להתאפק.

הכי זול- הבושם המוקטן של לאוקסיטן נרכש באחת עשרה שקלים. היה איזה מבצע של יום אחד. זה בושם האימורטל שלהם והוא מעולה.

בשמים שהיו לי ונמאס לי מהם מהר- The One של דולצ'ה וגבאנה הריח עלי אחרי כמה זמן כמו אפרסק רקוב.
הקלאסיק של גוטייה שקניתי בטעות. רציתי את אחת הגירסאות שלו שהייתה מוצלחת. אותו אני לא סובלת. לא הסכימו להחליף לי למרות שהדיילת הבטיחה לי שזה הבושם שעל הדוגמית שלו הצבעתי. עד היום יש לי בחילה כשאני מריחה אותו.
הבושם של וורה וואנג שבתמונה, התחיל לשעמם אותי די מהר. יש בו משהו דלוח לטעמי. 
A Scent של איסי מיאקי. הוא מעולה, סבוני ולא מתוק אבל משום מה אחרי כמה זמן לא אהבתי את איך שהוא מתקבל עלי.
Be Deliciosd של דונה קארן. הבנתי שעלי הוא מתקבל חמוץ מדי. על אחרות אני אוהבת אותו.
כשזה קורה אני בדרך כלל מחלקת אותם לחברות או תורמת.



Dahlia noir, דוגמיות מגלוסיבוקס, טל של סבון ומאסק של באדי שופ

מי גוף בריח תינוק של ללין, פיור גרייס, בשמים של לארטיזאן,לחות בספריי בריח לאבנדר תפוח של סבון, קלואה אינטנס, שמן גוף בריח תה וורדים של סבון

הבשמים שאני הכי אוהבת. דאמה, דליה שחורה וקיץ מתוק.

מי גוף הדרים של סבון, היפנוטיק פויזן או סנסואל, אימורטל, רולים של ללין, לקים

דגני בוקר בטעם שוקולד על הצוואר

כבר שנים שזה הולך להיות הבושם הבא שלי



יום שבת, 10 בנובמבר 2012

הדודה האקסצנטרית או האורבנית המתוחכמת

                                 


אתמול הייתי בשתי מכירות ביתיות. אחת של הצלמת תמר קרוון, שבה לא קניתי הפעם, ואחת של רוני כהן, מפיקה של אירועי אופנה. אצל תמר לא מצאתי כלום. זאת אומרת, היו שם דברים יפים, הייתה חולצת עטלף נהדרת עם הדפס גאומטרי צבעוני של אבינת שמדדתי, וחליפת שני חלקים של חולצה וחצאית בוורוד פוקסיה שהייתי שמחה לרכוש רק את החלק העליון שלה, אבל הוא לא נמכר בנפרד והייתה חולצת שיפון עם הדפס ציפורים בורוד סומק שאם לא הייתה עשויה ממאה אחוז פוליאסטר בוודאי הייתי קונה. אצל רוני נרכשה שמלת הפסים הזאת והתיק המשושה בשלושה צבעים. לשמלה אני רוצה להוסיף גומי ואולי לקצר. אני אוהבת בה את וויב כותונת הפסים המשגעת. התיק פשוט יפה נורא. הגרפיות של משטחי הצבע שלו מאוד מדוייקת בעיני.
כבר פעם שניה במכירה כזו שמישהי זורקת לי "את ממש אוהבת צבעים". אני לא בטוחה שאני יודעת איך להבין את זה. לפעמים אני מרגישה שאני לבושה כמו הדודה האקסצנטרית של מישהו. שלקחתי את אהבת הצבעים וההדפסים שלי רחוק מדי. רגעים כאלה גורמים לי לרצות לפרוש אל תחושת הביטחון שבבגדים קלאסיים יותר, או במונוכרום ארכיטקטוני נזירי נוסח רונן חן ודומיו, שאני אוהבת מאוד על אחרות. לצערי אני חובבת ריגושים בלתי נלאית. אני חושבת שרגע השפל שלי היה כשהבנתי שאני בוחנת את הבגד של בובת הסבתא במשחקיה עם עומר וחושבת איך הייתי משלבת אותו במלתחה שלי. סליחה על הבלגן בתמונות. הייתי רוצה להגיד שזה בגלל שלא הספקנו לסדר, אבל אנחנו פשוט אנשים מבולגנים והבית תמיד נראה ככה. הגרביים קצת הורסות לי את התמונה. הן צריכות להיות בצבע אחר.


                                                   


עוד שמלה שהשמשתי. לא משהו רדיקלי. הצרתי קצת והוספתי גומי, אבל זה נראה הרבה יותר טוב לדעתי. אני עובדת על עוד שמלות, שלחתי מעילים לניקוי יבש, ואני רוצה לנסות לעשות מכירה בעוד שבועיים. אני אשתדל לצלם עוד דברים שהולכים להיות שם לבלוג ולעשות עמוד פייסבוק.



                                                
יעניין אתכם לקרוא פוסט על בשמים? זו התמכרות די רצינית שלי, ועכשיו התאהבתי באחד חדש. אני שוקלת לסקור את אלה שאני הכי אוהבת, אלה שיש לי ואלה שאני רוצה.


יום שישי, 2 בנובמבר 2012

Wish list חורפית ושמלה שאני עובדת עליה

אחת מהחנויות שאני הכי אוהבת לקנות בהן נעליים היא סטורי. אני אוהבת את כל מותגי הנעליים שהם מביאים. אפילו דוד שהוא צמחוני מצא שם נעליים יפות שלא עשויות מעור. העונה התאהבתי בקולקציה של פורנרינה.  נעלי הנצנצים הכחולות האלה נראות יותר טוב במציאות ומזכירות לי את הנעליים האדומות של דורותי. העקב מתאים אפילו לנמנעת עקבים כמוני. לצערי הן עולות בינתיים בסביבות השמונה מאות שקלים, אז אאלץ לחכות לראות אם ישאר משהו בסוף עונה. הנעליים עם הדפס הסבנטיז הקלידוסקופי-סבתאי כבשו את ליבי גם. אני לא יודעת אם אני מסוגלת להתמודד עם העקב שלהן, אבל אם כבר לעקם את הקרסול אז בשביל משהו כזה.


אני רוצה מעיל מדהים. כזה שמשהו בו יהיה מרגש. הטקסטורה, הגזרה, הדוגמה, זה יכול להיות אפילו פרט קטן שיהפוך אותו מסתם מעיל ליצירת אמנות. יש לי שני מעילים כרגע. אחד מצמר אדום של קסטרו שקניתי בויצ"ו ואחד מזארה מנומר מפרווה סינתטית עם קפוצ'ון. לפעמים אני חושבת שאולי אני כבר מבוגרת מדי בשביל הדברים האלה והגיע הזמן לרכוש מעיל קלאסי. צמר שחור או טרנץ' סולידי. משהו של אנשים מבוגרים ורציניים. פעם אני ודוד בחרנו מצעים ובזמן שהתלבטנו בין ירוק רעל וסגול הבחנתי בזוג נאה ואלגנטי שהיה לבוש בגווני קרם ושחור בוחנים בנחת מצעים בצבע בז'. רצתי לדוד והצעתי לו שנקנה גם אנחנו בז', והוא אמר שאפשר אם אני רוצה. כשניסיתי לבחור נמשכו עיני בחזרה אל המצעים הצבעוניים והמודפסים. בסוף לא לקחנו בז'. אחרי כל המחשבות ההגיוניות על מעיל קלאסי וסולידי הריגוש האמיתי שלי הוא תמיד מהפריטים האחרים.
Tunnel vision

Tunnel vision

Tunnel vision

Tunnel vision

Tunnel vision

Free people


Free people
זו השמלה שאני עובדת עליה עכשיו. חסרים לי עוד קצת גימורים. נראה לי שיצא נחמד. כשיהיו לי מספיק דברים אני רוצה לעשות מכירה ביתית. מעניין אם יבואו קוראים וכך אזכה להכיר כמה מכם. אני אוהבת לקבל תגובות מקוראים ומצפה לשמוע מה אתם חושבים. אתם אנשים של בז' או של צבעים והדפסים? אם אני אעשה מכירה תבואו?
לפני
באמצע